המודעות קשורה לרגשות ולא לקוגניציה

בתאריכים 3,4,5.11.19 יערך כנס בינלאומי בנושא מודעות CONSCIOUSNESS בבי"ח איכילוב.  הכנס בהשתתפות Prof. Mark Solms, Prof. Oliver Turnbull ו- Prof. Shaun Gallagher.

התכנית המלאה של הכנס, תקצירי ההרצאות ואופני ההרשמה זמינים כאן. דף האירוע בפייסבוק זמין כאן. 

הסתקרנתי לראות מהי דעתו של Prof. Mark Solms על סוגית המודעות.  הנה קישור להרצאה שלו, בנושא "למה ואיך נוצרת המודעות?"   

https://www.youtube.com/watch?v=F7WF5gzPG1k&t=1127s

מארק סולמס הוא פסיכואנליטיקאי ונוירופסיכולוג שעוסק במנגנונים המוחיים של חלימה, רגשות ומוטיוציה, ובמנגנונים פסיכולוגים של קונפבולציה (טעויות בזיכרון, ערבוב בין זכרונות ממקורות שונים או יחוס לא נכון של מקור הזיכרון) ואנוסוגנוזיה (חוסר מודעות של אדם למצבו הנפשי).  סולמס פרסם כ – 360 מאמרים (!) ומספר ספרים.

הגישה לחקר המודעות שסולמס מציג בהרצאה זו שונה מאד, למיטב הבנתי, מהגישה שמציגים חוקרים כמו Stanislas Dehaene.  על הגישה של דהאן כתבתי כאן.  בעוד דהאן ואחרים חוקרים את הקוגניציה כדי להגיע להבנה של המודעות, סולמס מציע לחקור את הרגשות. 

בתחילת ההרצאה מציג סולמס את ההבחנה שעושה הפילוסוף David Chalmers  בין "הבעיה הקלה של המודעות" לבין "הבעיה הקשה של המודעות".  הבעיה הקלה של המודעות היא כיצד המוח מעבד את נתוני החושים ושולט בהתנהגות.  לדעת צ'אלמרס בעיה זו פתירה – ככל שנחקור יותר את המוח נצליח להבין כיצד הדברים הללו נעשים.  הבעיה הקשה של המודעות היא כיצד נוצרת החוויה הסובייקטיבית.  למשל, אני רואה בקבוק העשוי מזכוכית ירוקה.  הבעיה הקלה של המודעות תהיה להסביר, למשל, כיצד אני יודעת שזה בקבוק וכיצד אני תופסת שצבעו ירוק, גם בתנאי תאורה שונים (בתוך הבית, בגינה) המשפיעים על הדרך בה אני תופסת את הצבע.  הבעיה הקשה תהיה להסביר איך נוצרת אצלי החוויה הסובייקטיבית של "ירוק".  איך מתוך יריות הנוירונים הפיסיות במוח שלי נוצרת תחושה סובייקטיבית.  בעצם, איך הגוף יוצר את הנפש.  צ'אלמרס טוען שיהיה קשה מאד לפתור את הבעיה הזו.  סוגיה נוספת היא למה בכלל התפתחה חוויה סובייקטיבית?  מה היא מוסיפה לנו ולמה אנחנו צריכים אותה?  למחשב אין חוויה סובייקטיבית אך הוא יכול לזהות את האובייקט הניצב על שולחני כ"בקבוק זכוכית ירוק".  

סולמס טוען שהקושי עליו מצביע צ'אלמרס נובע מכך שהוא מנסה להסביר את המודעות באמצעות הקוגניציה (תפיסה של בקבוק ירוק וחוויה סובייקטיבית של ירוק).  אך   תפקודים מנטלים רבים מאד מבוצעים באופן לא מודע.  הרבה מהקוגניציה לא דורשת מודעות.  אפילו החלטות שנדמה לנו שאנו מקבלים מתוך רצון חופשי הן לא תמיד כאלה.  דבר זה הודגם בניסויים בהם אדם מחליט מתי להזיז את אצבעו בעודו עובר סריקה מוחית.  מתוך התבוננות בסריקה המוחית הנסיין יכול לדעת שהנבדק עומד להזיז את אצבעו כ – 300 מילישניות לפני שהנבדק עצמו מודע לכך.  כלומר הנסיין יודע שההחלטה התקבלה לפני שהנבדק עצמו יודע שהוא החליט.  כך, קו זה של ניסויים הוביל לתהיה מדוע המודעות נחוצה בכלל. 

מחקר קוגניטיבי בתחום המודעות עוסק גם בנקודת המעבר בה גירוי הופך מלא מודע למודע.  כאשר מקרינים גירוי על מסך במהירות גבוהה מאד, האדם אינו מודע לכך שהוא ראה את הגירוי, אך הגירוי בכל זאת נקלט באופן לא מודע.  כאשר מאריכים בהדרגה את משך הזמן בו הגירוי מוקרן, בנקודה מסוימת האדם מודע לכך שהוא רואה את הגירוי.  קיים קו של מחקרים שעוסק בנקודת המעבר הזו מתפיסה לא מודעת לתפיסה מודעת.  זה הכיוון המחקרי בו עוסק Dehaene.

סולמס, לעומתו, חושב שכיוון מחקרי זה הוא לא מוצלח, מכיוון הקוגניציה והקורטקס אינן מודעות בעצם מהותן.  חיות שהסירו להן את הקורטקס וגם בני אדם שנולדו ללא קורטקס (יש מעטים כאלה) הם עדיין מודעים.   

פרויד כתב שהרגשות הם מודעים מעצם מהותם.  אין דבר כזה רגש לא מודע. לדעת סולמס, מכיוון שהרגשות הם מודעים, כשחוקרים את המודעות עדיף להתמקד ברגשות ולא בקוגניציה.  כדי להבין איך ולמה הופיעה המודעות צריך להבין איך ולמה הופיעו הרגשות.

הרגשות עוזרים לנו לשמור על הומאוסטזה והם מסמנים מצבים בהם חרגנו מהומאוסטזה.  צמא, רעב, קור, חום – מעוררים רגשות כדי שנעשה משהו כדי לתקן מצב זה ונשמור על החיים שלנו.  אם אנחנו מתרחקים מהמטרה (למשל, אם כשקר לנו אנחנו מתרחקים ממקור חום) אנחנו מרגישים רגש עוד יותר לא נעים.  אם אנו מתקרבים למטרה (למשל, מתקרבים למקור חום) אנחנו מרגישים רגש נעים יותר.  כלומר הרגשות עוזרים לנו לכוון את עצמנו למצב בו אנו מחזירים את ההומאוסטזה לגוף.  הרגשות אומרים לנו אם אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון או לא.  זה נכון גם לגבי רגשות גופניים בסיסיים וגם לגבי רגשות גבוהים יותר.  למרות שרגשות גבוהים יותר אינם מצילי חיים באופן ישיר, הם מתפקדים לפי אותם עקרונות.   

התפקיד של הקוגניציה הוא לאפשר לנו ללמוד מהנסיון ולהקטין הפתעות באמצעות ניבוי.  אנו נולדים עם מודל פנימי של האינטראקציה שלנו עם העולם.  המודל עוזר לנו לנבא מה יהיו התוצאות של מעשים שונים שאנו עושים. כל עוד הניבוי מצליח, התפקוד שלנו מבחינות רבות הוא אוטומטי ואנחנו לא זקוקים למודעות.  אני לא צריכה להיות מודעת לכל תנועה שאני עושה כאשר אני מוזגת משקה מהבקבוק הירוק לתוך כוס.  אני יודעת לנבא כמה להרים את הבקבוק, כמה לקרב אותו לכוס ובאיזו זוית להטות אותו.  כל עוד הניבוי מצליח הפעולה היא אוטומטית.  המודעות מתעוררת במצב של הפתעה.  מצבים כאלה מניעים אותנו לעדכן את המודל הפנימי שלנו (לא כדאי להציב את הבקבוק הירוק על שפת שולחן נמוך כי אז הכלב יכול לעבור שם ולהפיל את הבקבוק במכת זנב).  מצבים של הפתעה, בעיה, אי ודאות, מעוררים רגשות ולעתים מפרים הומאוסטזיס.   

לכן, לדעת סולמס, המודעות היא הדרך בה הרגשות עוזרים לנו לתקן טעויות ניבוי כדי שנוכל לספק את צרכינו בצורה טובה יותר. 

האם זיכרון העבודה הוא המודעות?

SIGNATURES OF CONSCIOUSNESS

A Talk by Stanislas Dehaene [11.24.09]

https://www.edge.org/conversation/stanislas_dehaene-signatures-of-consciousness

ב – 17 באוקטובר 2009 נערכה פגישה במלון ריץ בפאריס בה הציג הנוירופסיכולוג Stanislas Dehaene את התאוריה של על המודעות לקבוצה של מדענים והוגים פריסיאנים.  דהאן קורא לתאוריה שלו The global neuronal workspace  - שטח העבודה הנוירונלי הגלובלי. 

דהאן חוקר את הנוירופסיכולוגיה הקוגניטיבית של השפה, הקריאה ועיבוד מספרים.  הזכרתי בעבר מחקרים שלו  במצגות "מתמטיקה ויכולות קוגניטיביות" וגם בפוסט הזה. 

נושא המודעות/תודעה/הכרה  CONSCIOUSNESS  הוא נושא קשה ומורכב שההתייחסות אליו היא פילוסופית בעיקרה.  אנחנו מניחים שהמודעות היא ביולוגית בלבד, תוצר של פעילות המוח.  אבל איך פעילות של רשת נוירונים במוח יכולה ליצור חוויה מודעת?  אנחנו רחוקים מאד מלהשיב על שאלה זו.  ממצאי מחקרים קוגניטיבים כמו זה של דהאן נותנים לנו תובנות צנועות שיכולות לכוון את החשיבה על הנושא.   

המוח כל הזמן "מופצץ" בגירויים – ועדיין אנו מודעים רק לחלק קטן מהם.  כשאתם קוראים את הפוסט הזה אתם יושבים מן הסתם בתוך חדר, בעבודה או אולי בבית קפה.  מן הסתם לא הבחנתם בצבע בו צבועים המשקופים במקום בו אתם יושבים.  המידע החזותי הזה היה זמין לכם ואולי אפילו עיבדתם אותו במוחכם ברמה מסויימת, שלא עברה את סף המודעות.  דהאן מדבר על ההבדלים בין מה שקורה במוח לפני ואחרי שגירוי הופך למודע.  

לאחר שמקרינים מלה על מסך למשך זמן של כ – 30 מילי שניות, אנשים יכולים לומר מה היתה המלה שהוקרנה (הם מודעים לה).  אבל אם מיד לאחר הקרנת המלה, בטווח זמן של עד 50 מילישניות, מקרינים באותו מקום על המסך רצף של עיצורים, אנשים מדווחים שהם ראו רק את רצף העיצורים.  הם לא מודעים לכך שהם ראו מלה.  תופעה זו נקראת מיסוך – רצף העיצורים מיסך את המלה. 

בפרוצדורת מיסוך, גם כאשר אנשים טוענים שהם לא ראו שום מלה, הם עדיין מסוגלים לבצע משימות שונות עם המלה שהם לא מודעים שראו.  למשל, אפשר "לאלץ" אותם לנחש אם המלה (שהם לא מודעים שראו) היא שם של חיה או לא, או אם היא מלה בשפה האנגלית או לא.  האדם יחוש שהוא מנחש סתם, מכיוון שהוא לא מודע לכך שראה מלה כלשהיא, אבל הוא עדיין יבצע טוב יותר מאשר לו היה מנחש בצורה אקראית באמת.  כלומר המוח יכול לעבד גירוי חזותי, להפוך אותו לסט של אותיות, לזהות אותו כמלה ואפילו לעבד במידה מסויימת את המשמעות של המלה – באופן לא מודע. 

באותו אופן, אפשר להקרין ספרה מסויימת על מסך ואז למסך אותה.  אנשים לא יהיו מודעים לכך שראו ספרה כלשהיא.  אם מבקשים מהם בכל זאת לנחש אם הספרה (שהם לא מודעים לכך שראו) גדולה או קטנה מחמש, הם מצליחים לעשות זאת באופן טוב מרמה של ניחוש אקראי.  אם מבקשים מהם לנחש מה יהיה ערך הספרה (שהם, כאמור, לא מודעים שראו) לאחר שיוסיפו לה 2, הם יכולים לעשות גם את זה באופן טוב מרמה אקראית. 

אבל אם אנשים מתבקשים לבצע שני צעדי עיבוד על ספרה שהוקרנה להם ואז מוסכה, הם לא מסוגלים לעשות זאת.    למשל,  אם מבקשים מאנשים לנחש אם ערך הספרה (שהם, כאמור, לא מודעים שראו), לאחר שיוסיפו לה 2, יהיה גדול או קטן מחמש, הם לא מסוגלים לעשות זאת (כלומר, הם מנחשים ברמה אקראית בלבד).  זה נשמע מאד מוזר.  למה הצעד הנוסף הופך את המשימה לבלתי אפשרית?  דהאן חושב שכדי לעשות שני צעדי עיבוד או יותר, אנו חייבים להשתמש ב" שטח העבודה הנוירונלי הגלובלי", ה - global neuronal workspace, וששימוש בשטח זה מחייב מודעות. 

הדרך בה דהאן מתאר את  "שטח העבודה הנוירונלי הגלובלי" מזכיר לי מאד את המושג של זיכרון העבודה, ודהאן אכן מתייחס לכך.  לדבריו: "כאשר אנו מודעים למידע, אנו יכולים להחזיק בו כמה זמן שנרצה.  המידע נמצא כעת בזיכרון העבודה.  אנחנו יכולים לחזור ולשנן את המידע וכך לשמור על מודעות לו.  ברגע שנפסיק לשים לב אליו, נאבד אותו, אבל כל עוד נקדיש לו תשומת לב, נחזיק אותו במודעות ... המודל שלנו מציע שזה אחד התפקידים של המודעות – לספק מקום פנימי בו ניתן לבצע ניסויי מחשבה באופן מנותק מהעולם החיצון.  ניתן לבחור בגירוי שבא מהעולם החיצון, ולנעול אותו במרחב העבודה הפנימי הזה.  אפשר לעצור מידע אחר מלהיכנס, ולחשוב על הייצוג המנטלי הזה כמה זמן שרוצים".

דהאן ביצע ניסויים כמו אלה שתוארו למעלה כאשר הנבדקים היו בתוך מכשיר fMRI.  מכשיר זה מסוגל לזהות שינויים שחלים בזרימת הדם באזורים שונים במוח, ובכך לספק מידע על פעילות באזורים אלה בנקודת זמן מסוימת.

 fMRI

לדברי דהאן, בזמן שאנו מעבדים גירוי באופן לא מודע נוצר במוח גל שנקרא  3P שדועך מהר.  כאשר אותו גירוי חוצה את סף ההכרה והופך למודע, מתרחשת עליה גדולה בפעילות המוח וגל 3P חזק.  לפני שהגירוי הופך למודע, העיבוד של הגירוי במוח הוא מודולרי – מספר אזורים במוח מגיבים לגירוי באופן עצמאי ומקביל.  אבל ברגע שהגירוי חוצה את סף ההכרה, ניכרת סינכרוניזציה בפעילות של אזורים רבים במוח שמתחילים לעבוד יחד.   לדעת דהאן, אנו הופכים למודעים לגירוי מסויים כאשר אזורים שונים של המוח משתפים זה את זה בתוצרי תהליך העיבוד של אותו גירוי.  בעקבות השיתוף הזה נוצר אובייקט מנטלי אחד מתוך ייצוגים שונים ומפוזרים רבים של הגירוי.  כדי שיתרחש שיתוף כזה, נדרש שטח העבודה הנוירונלי הגלובלי.