דימוי חזותי של סצינות והקשר שלו לזיכרון אפיזודי ואולי גם להבנת הנקרא

The Neuroscience of Memory - Eleanor Maguire

https://www.youtube.com/watch?v=gdzmNwTLakg&list=PLFJ-tL_8LcCk-ULhnI5fHmPcdv4Ue6XNU

 זוהי הרצאה מרתקת ממש של פרופ' אלינור מקגוויר.  ההרצאה מיועדת לקהל הרחב, במסגרת הרצאות של המוסד המלכותי הבריטי למדעים, והיא חדורה באוירה בריטית חגיגית.  ההרצאה גם מלווה בהדגמות מעניינות בהשתתפות הקהל.   

פרופ' מקגוויר טוענת שהתפקיד של ההיפוקמפוס בזיכרון הוא של הבניית סצינה, כלומר ההיפוקמפוס מאפשר לנו לראות ולבנות סצינה שלמה בעיני רוחנו. 

בהיפוקמפוס של עכברים נמצאו תאים שמגיבים למקומות ספציפיים בסביבה. תאים אלה נקראים    PLACE CELLS.  כל אחד מהתאים הללו "יורה" כאשר העכבר נמצא במקום ספציפי.   ככל הנראה, כך העכבר ממפה את המיקום שלו בסביבה המוכרת לו, וכך ההיפוקמפוס קשור במיפוי הסביבה ובהתמצאות מרחבית.  בניסויים בבני אדם נמצא שההיפוקמפוס פעיל כאשר האדם מתכנן מסלול עתידי ויוצר דימוי חזותי שלו. 

כנראה שגם כאשר אנו נזכרים באירוע מן העבר, ההיפוקמפוס עוזר לנו לראות את האירוע בעיני רוחנו. 

 אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס מתקשים להיזכר באירועים אישיים מן העבר, לדמיין את העתיד ובכלל לדמיין סצינה.  הם כן יכולים ליצור דימויים של אובייקטים.  כלומר פגיעה בהיפוקמפוס אינה יוצרת קושי בסיסי ליצור דימוי חזותי אלא קושי ליצור דימוי חזותי של סצינות.  

מקגוויר נותנת את הדוגמה הבאה:  ביקשו מאנשים פגועים בהיקפוקמפוס ומאנשים בריאים לדמיין שהם שוכבים על חוף עם חול לבן במפרץ טרופי יפהפה.

אדם פגוע בהיפוקמפוס אמר כך: "אני לא יכול לראות את זה, חוץ מאת השמיים.  אני יכול לשמוע את קולות השחפים והים...אני יכול לחוש את גרגרי החול בין אצבעותי...אני יכול לשמוע צפירות של ספינות...זהו (החוקר שאל:  האם אתה רואה זאת בעיני רוחך?) לא הדבר היחיד שאני רואה זה צבע כחול (אם אתה מסתכל סביבך בעיני רוחך, מה אתה רואה?) רק את הצבע של השמים הכחולים והחול הלבן.  את השאר – הקולות – אני שומע.  (האם אתה יכול לראות משהו אחר?) לא.  זה כאילו אני צף".

ואילו אדם בריא אמר כך: "חם מאד והשמש לוהטת.  החול תחתי כמעט בלתי נסבל בחומו.  אני יכול לשמוע את רחש הגלים על החוף.  הים הוא בצבע טורקיז מקסים.  מאחורי יש שורה של עצי דקל ואני יכול לשמוע אותם מרשרשים מדי פעם ברוח הקלה.  משמאלי החוץ מתעגל והופך לנקודה.  ובנקודה זו יש כמה בניינים, בנייני עץ, אולי בקתה או בר.  בצד השני של המפרץ יש סלעים גדולים וחומים.  אין אף אחד אחר על החוף.  בתוך הים יש סירת דיג..."(האדם המשיך לתאר עוד ועוד).

ניתן לחוש את ההבדל באיכות ההדמיה של הסצינה.  אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס יכולים לחוש שיש להם קושי.  אדם אחד אמר:  "אין סצינה חזותית מולי.  זה מאד מתסכל, מכיוון שאני מרגיש שצריכה להיות סצינה מולי.  אני מרגיש שאני מאזין לרדיו במקום לראות את זה בטלויזיה.  אני מנסה לדמיין כל מיני דברים שקורים, אבל לא נפתחת בפני סצינה חזותית".

אנשים עם פגיעה בהיקפוקמפוס מדווחים על כך שהם הפסיקו ליהנות מקריאת ספרים.  ככל הנראה הסיבה לכך היא שהם לא יכולים ליצור דימוי חזותי של האירועים בספר.  זה מוביל אותי לחשוב שחלק מקשיים של ילדים בהבנת הנקרא וגם ביכולת לזכור חומרים שהם למדו יכולים לנבוע מהנמכה ביכולת ליצור דימוי חזותי של סצינות  -  של המתרחש בטקסט. 

 היכולת ליצור דימויים של סצינות עוזרת לראות דברים בהקשר רחב יותר.  לאנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס קשה לדמיין מה מסביבם, מה מאחוריהם, מה נמצא מעבר לפינה.  קשה להם לזכור אירועים מן העבר ולתכנן את העתיד.  זה מוביל אותי לחשוב שילדים עם יכולת נמוכה ליצור דימוי חזותי של סצינות יתקשו לראות את החומר הנלמד בתוך הקשר רחב יותר, וכך רמת ההבנה שלהם תיפגע.  ילדים כאלה אולי יתקשו בהתארגנות ובתכנון של הזמן ושל הפעילויות שלהם לעתיד הקרוב כי יתקשו ליצור סצינות של העתיד הקרוב בעיני רוחם. 

התפקיד של דימוי מנטלי בהבנת הנקרא

זהו פוסט מס. 5 בנושא דימויים מנטלים.  לפוסט מס. 4 לחץכאן. 

ראינו בפוסט הקודם, שניתן להבחין בין שני סוגים של דימויים מנטלים:  דימויים מנטלים של אובייקטים ודימויים מנטלים של יחסים במרחב.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של אובייקטים היא היכולת לדמות את הצורה של אובייקטים, הצבע שלהם, הטקסטורה שלהם, הריח שלהם ופרטים נוספים שלהם.  זו, למשל, היכולת לדמיין ורד אדום במלוא חיותו וריחו.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של יחסים במרחב היא היכולת לדמות את המיקום היחסי של אובייקטים במרחב (מיקומם זה ביחס לזה), היכולת לדמות תנועה של האובייקטים זה ביחס לזה ולדמות שינויים באובייקטים.  זו, למשל, היכולת לדמות את מראה הגן כולו עם שיחי ורדים, עצים, ספסלים וכו'.  זו היכולת לדמות היכן נמצא שיח הורדים ביחס לאובייקטים האחרים הנמצאים בגן, והיכולת לדמות את הרוח מעיפה את עלי הכותרת של הורדים.   

החוקרת RENATE BROSCH מציעה שבעת קריאת רומן, אנו יוצרים רצף של דימויים מנטלים מסוג מרחבי.  את הדימויים אנו דולים מתוך "מחסן" של פרוטוטיפים (אבות – טיפוס) מקובלים בתרבות שלנו שיש לנו במאגר הידע המגובש.  למשל, דימוי טיפוסי של "קאובוי" או של "דינוזאור" (בהתאם למתרחש בספר).  מתקבל רצף דימויים שהם לא מאד מפורטים, אותם אנו יכולים לשנות ולעדכן בקלות יחסית, בהתאם למה שקורה בסיפור.  רצף זה מלווה את ההתרחשויות בעלילת הסיפור ומסייע לנו לעקוב אחר המיקום היחסי של הדמויות והאובייקטים, לדמות תנועה המתרחשת בסיפור ולדמות את הסביבה הפיסית הרחבה בה העלילה מתרחשת. 

אבל מדי פעם, הרומן "רומז" לנו לשנות את סוג ההדמיה המנטלית מדימויים מרחביים לדימויים של אובייקטים.  הרמזים הם בדמות האטה של רצף הפעולות וצמצום של המיקוד (למשל, רגעים של שיחה, רגעים שבהן הדמות מהרהרת או מביטה בנוף וכדומה).  דימויים סטטים יחסים, או לפחות דימויים של התרחשות בקצב איטי, כמו שיחה, הם ברורים יותר וקל יותר לדמות אותם מאשר דימויים של דברים שנעים או מתרחשים במהירות.  דימויים אלה הם בעלי רמה גבוהה יותר של "חיות" VIVIDNESS:  אנחנו "רואים" אותם בפרטי פרטים, בצבעים חיים, מדמים ריחות, טעמים קולות וצלילים שמתרחשים בסצינה, וכן מדמים את הרגשות שחשות הדמויות השונות.  רגעים אלה של דימויים חיים, מסוג הדמיה של אובייקטים, הם הדברים העיקריים שנזכור כאשר ניזכר ברומן.  

RENATE BROSCH נותנת, כדוגמה לרגע כזה בו הטקסט מזמן יצירת דימויים חיים של אובייקטים, סצינה מתוך הספר "צפון ודרום" מאת אליזבת גסקל.  הספר מומלץ מאד – זהו סיפור אהבה על רקע המהפכה התעשייתית באנגליה.  הנה הקטע אותו תרגמתי לעברית כמיטב יכלתי:

"היא נראתה כאילו אינה מקשיבה לשיחה, אלא עסוקה רק עם ספלי התה, ביניהם נעו ידי השנהב העגולות שלה בעדינות נאה ושקטה.  היה לה צמיד על אחת מזרועותיה, שהיה נופל מדי פעם על פרק כף היד העגול שלה.  מר ת'ורנטון צפה בהחזרתו של פריט קישוט מטריד זה בקשב רב הרבה יותר מאשר הקדיש להאזנה לאביה.  נראה שהוא הוקסם לראות איך היא דוחפת את הצמיד למעלה בחוסר סבלנות, עד שהוא לוחץ על עורה הרך, ואז להבחין בדרך בה הצמיד מתרופף ונופל".

שקופיות ופס הקול של ההרצאה של RENATE BROSCH בנושא זה נמצאים כאן:

http://medicine.exeter.ac.uk/research/neuroscience/theeyesmind/conference/

The Eye's Mind: Visual Imagination, Neuroscience and the Humanities

 

 עוד על דימויים מנטליים באתר זה 

המאגד חומרים מהכנס שפרטיו למטה: 

 

The Eye's Mind: Visual Imagination, Neuroscience and the Humanities

An international conference at Sainsbury Centre for Visual Arts, University of East Anglia, Norwich, UK

21 - 22 May 2016

The visual imagination is one of the most powerful human capacities.

It plays a vital role in art and literature, religion and science, and has been studied and celebrated by artists, writers, philosophers, psychologists, and, now, neuroscientists.

The event, which is the culmination of the AHRC-funded research project, 'The Eye’s Mind', brought together leaders in all these fields to shape a new and more integrated understanding of this mysterious mental resource.

Keynote speakers included Paul Broks (psychology), Joel Pearson (neuroscience) and Michael Tye (philosophy).

דימויים מנטלים והשלכותיהם האפשריות על תפקוד בבית הספר ובחיי היומיום

זהו פוסט רביעי (ואחרון?) בסדרה של פוסטים על דימויים מנטלים.  

כדי להגיע לפוסט הראשון לחצו כאן, כדי להגיע לפוסט השני לחצו כאן.  כדי להגיע לפוסט השלישי לחצו כאן. 

  l 

אנשים לא תמיד אוהבים לראות סרטים המבוססים על ספר שקראו.  הם מרגישים שהסרט עלול להיראות שונה מהדרך בה הם ראו את הדברים בעיני רוחם בעת הקריאה בספר.  לעתים הם מביעים אכזבה מהדרך בה נראית אחת הדמויות בסרט:  "הוא לא היה אמור להיראות כך!"     כלומר, במהלך הקריאה אנו יוצרים דימויים מנטלים של הדמויות ושל הסביבה בה מתרחשים האירועים.  אנחנו לא רק "יודעים" כיצד הדברים נראים, על פי התיאורים המופיעים בספר.  אנו ממש "רואים" אותם בעיני רוחנו. 

בעת קריאה, אנו יוצרים לעצמנו לא רק דימויים חזותיים אלא גם שמיעתיים, למשל.  לפני מספר שנים שמעתי לפתע את בתי פורצת בצחוק תוך כדי קריאת ספר (בקריאה דמומה).  הסתבר שהיא קראה "בצעקה" את המלים "מה קרה?" ואז ראתה שאחריהן כתוב "הוא לחש".  כלומר, בתחילה היא שמעה באוזני רוחה את הדמות בספר צועקת. 

האם זה אומר, שהבדלים בין אנשים ביכולת ליצור דימויים מנטלים ישפיעו על יכולתם להבין את הנקרא?  האם אדם שיוצר דימוי מנטלי פחות חי של סצינה בסיפור יבין אותה פחות טוב?  האם אדם שמתקשה לשלוט בדימוי המנטלי של סצינה (למשל, לראות את הסצינה בעיני רוחו מנקודות מבט של דמויות שונות, לעדכן את הדימוי של הסצינה כאשר מתקבל מידע חדש בסיפור) יבין אותה פחות טוב? 

כאשר אנו נזכרים בחוויות מן העבר שלנו, אנו עשויים לזכור אירועים מסויימים בפירוט רב.  למשל, כשאנו נזכרים באירוע שהתרחש על חוף הים, אנו רואים בעיני רוחנו את מראה חוף הים הספציפי בו האירוע התרחש ואת האנשים והאובייקטים שהשתתפו בו, אנו שומעים באוזני רוחנו את קריאות השחפים,  מריחים ב"אף רוחנו" את רוח הים,  והדימויים המנטלים הללו אולי עוזרים לנו לזכור מה חשבנו ומה הרגשנו במהלך האירוע.  בכל אופן, דימויים מנטליים הם ככל הנראה חלק מהדרך בה אנו מאחסנים מידע בזיכרון או שולפים אותו. 

ראינו בפוסט הראשון, שדימויים מנטלים מעובדים באזורים מוחיים הקשורים לתפיסה חושית.  למשל, כשאדם יוצר דימוי חזותי הוא מפעיל אזורים במוח המופעלים בעת תפיסה חזותית.  מסתבר שניתן לומר יותר מזה:  אזורים מוחיים הקשורים לתפיסה חזותית פעילים במהלך שליפה מהזיכרון האפיזודי (הזיכרון לאירועי החיים שלנו).  לכן פגיעה באזורים מוחיים התומכים בתפיסה חזותית מובילה לאבדן של הן דימוי חזותי והן של זיכרון אוטוביוגרפי.  על פי דר' זהמן, אנשים עם הנמכה קבועה ביכולת ליצור דימויים חזותיים הם בעלי סיכוי רב יותר להתקשות לזכור אירועים מהחיים שלהם.  וגם להיפך:  אנשים עם זיכרון אפיזודי נמוך באופן 

חריג מדווחים על כך שיש להם יכולת נמוכה ליצור דימויים חזותיים. 

מה לגבי תפיסת עתיד ויכולת לקבל החלטות?  היכולת לזכור את העבר וליצור לעצמנו תמונת עתיד קשורות זו לזו.  הזיכרון האפיזודי והיכולת לחשוב על עצמנו בעתיד מופיעים בתקופה דומה בהתפתחות (בערך בגיל ארבע).  אנשים שיש להם פגיעת מוח בעקבותיה הם אינם מסוגלים לזכור את העבר האישי שלהם בדרך כלל מתקשים לדמיין חוויות עתיד אפשריות.  לכן ייתכן שאנשים שמתקשים ליצור דימויים מנטלים יתקשו גם לדמות את העתיד ואת עצמם בתוך עתיד זה.  

היכולת לדמות את העתיד משפיעה על היכולת לקבל החלטות.  פרופ' בנס ננאי טוען שאנו מקבלים החלטות באמצעות יצירת דימוי מנטלי בו אנו ממקמים את עצמנו בכל אחת מהאפשרויות העומדות בפנינו.  אם למשל ילד צריך להחליט באיזה חוג להשתתף, הוא יוצר לעצמו דימויים מנטליים של כל אחד מהחוגים ושל עצמו בכל אחד מהחוגים ביניהם הוא צריך להחליט.  הדימויים מסייעים לו לקבל את ההחלטה. 

החוקרת ERNEST טענה ב – 1977 שהבדלים בינאישיים ביכולת ליצור דימוי חזותי יכולים להשפיע באופן משמעותי על טווח של תפקודים קוגניטיבים כמו למידה, זיכרון, תפיסה ופתרון בעיות.    

ובכל זאת, נמצאו מעט מאד מתאמים שיטתיים בין היכולת ליצור דימויים מנטליים (כפי שאנשים מדווחים עליה בשאלונים) לבין רמת הביצוע במשימות שלכאורה דורשות דימויים למשל, רוטציה מנטלית, סריקה חזותית או משימות של זיהוי וזיכרון.  לא נמצא שום מתאם בין מידת החיות של הדימויים המנטלים עליה אנשים מדווחים לבין הביצוע שלהם במונחים של מהירות או דיוק במשימות חזותיות מרחביות ובמשימות של פתרון בעיות שנראה שדורשות יצירה של דימויים מנטלים.

גלטון כתב במאה ה - 19: "אנשים שמכריזים על עצמם שהם לא יכולים לראות תמונות מנטליות יכולים בכל זאת להפוך לציירים ברמה גבוהה".

איך מסבירים זאת?  יש כמה אפשרויות:

א.  אנשים מסוגלים לבצע משימות שלכאורה דורשות דימוי מנטלי בדרכים אחרות, ללא יצירת דימוי מנטלי.  ייתכן שדרכים אלה הן פחות יעילות, אך הם בכל זאת מצליחים לבצע את המשימה.    

 ב.  המבחנים הדורשים לכאורה יצירה של דימויים מנטליים אינם מדמים תפקודים בחיי היומיום:  במבחנים אלה האדם מבצע בדימויים המנטלים פעולות שונות באופיין ובמורכבותן מהפעולות שהוא מבצע בדימויים המנטלים בחיי היומיום.     

ג.  אנשים המדווחים שאינם יכולים ליצור דימויים מנטלים יוצרים אותם אך אינם מודעים לכך.

ד.  השאלונים הבודקים את איכות הדימוי המנטלי מתייחסים לתופעות שונות מאלה שנבדקות במבחנים הדורשים לכאורה דימויים מנטלים. 

ה.  השאלונים בהם השתמשו בחלק מהמחקרים לא הבחינו בין סוגים שונים של דימויים מנטלים.  ניתן להבחין בין שני סוגים של דימויים מנטלים:  דימויים מנטלים של אובייקטים ודימויים מנטלים של יחסים במרחב.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של אובייקטים היא היכולת לדמות את הצורה של אובייקטים, הצבע שלהם, הטקסטורה שלהם, הריח שלהם ופרטים נוספים שלהם.  זו, למשל, היכולת לדמיין ורד אדום במלוא חיותו וריחו.   היכולת ליצור דימויים מנטלים של יחסים במרחב היא היכולת לדמות את המיקום היחסי של אובייקטים במרחב (מיקומם זה ביחס לזה), היכולת לדמות תנועה של האובייקטים זה ביחס לזה ולדמות שינויים באובייקטים.  זו, למשל, היכולת לדמות את מראה הגן כולו עם שיחי ורדים, עצים, ספסלים וכו'.  זו היכולת לדמות היכן נמצא שיח הורדים ביחס לאובייקטים האחרים הנמצאים בגן, והיכולת לדמות את הרוח מעיפה את עלי הכותרת של הורדים.   ייתכן שסוגים שונים אלה של דימויים משפיעים באופן שונה על הביצוע במבחנים שדורשים יצירת דימויים מנטלים. 

במחקר בילדים בבי"ס יסודי, נתנו לבנים בכיתה ו' לפתור בעיות מילוליות במתמטיקה ולאחר מכן ביקשו מהם לתאר את הדרך בה הם פתרו.   למשל, הילדים פתרו בעיה זו:   "בשני קצותיו של שביל ישר, גנן נטע עץ.  לאחר מכן הוא נטע עצים נוספים במרחקים של חמישה מטר זה מזה.  אורך השביל הוא 15 מטר.   כמה עצים נטע הגנן?"

ילדים שהשתמשו בדימויים של יחסים מרחבים השתמשו בתיאורים שלהם במחוות שהדגימו את היחסים המרחביים בין האובייקטים בבעיה, או דיווחו על דימויים מרחביים של היחסים המבוטאים בבעיה.  למשל:  "היתה לי תמונה [מנטלית] של השביל, לא של העצים, והיה שם משהו בכל 5 מטר.  לא עצים, רק משהו".  כאשר ילדים ציירו תרשים של הבעיה, שהדגים את היחסים בין האובייקטים בבעיה, הדבר נחשב לקשור לשימוש בדימויים של יחסים מרחביים. 

ילדים שהשתמשו בדימויים מנטלים של אובייקטים סיפרו על דימויים של אובייקטים או אנשים שהוזכרו בבעיה, ולא של היחסים בין האובייקטים הללו.  למשל:  "ראיתי את האיש נוטע עץ".

ילדים שהשתמשו בדימויים מנטלים של יחסים במרחב בעת פתירת הבעיות המילוליות הצליחו טוב יותר לפתור בעיות אלה מאשר ילדים שהשתמשו בדימויים מנטלים של אובייקטים.  משערים שהסיבה לכך היא שיצירת דימויים של אובייקטים גוזלת את תשומת הלב של הפותר מהיחסים בין האובייקטים בבעיה.

במחקר אחר, במבוגרים, נמצא שמדענים ומהנדסים מצטיינים ביצירת דימויים של יחסים במרחב ומעדיפים אסטרטגיות כאלה, בעוד שציירים ואמנים מעדיפים ליצור דימויים של אובייקטים ולהשתמש באסטרטגיות המבוססות על דימויים כאלה. 

לסיכום, דימויים מנטלים מסייעים בתפקוד היומיומי.  אנשים נבדלים זה מזה ביכולת שלהם להפיק דימויים מנטלים ובסוגי הדימויים המנטלים שהם מפיקים.  סוגים שונים של דימויים מנטלים יכולים לסייע בסוגים שונים של משימות.  אנשים שאינם יכולים להפיק דימויים מנטליים כלל יכולים אף הם להצליח באותן משימות, כאשר הם משתמשים ככל הנראה באסטרטגיות שאינן דורשות דימוי מנטלי. 

Zeman, A., Dewar, M., & Della Sala, S. (2015). Lives without imagery–Congenital aphantasia. Cortex, 3.‏

Sheldon, S., Amaral, R., & Levine, B. (2016). Individual differences in visual imagery determine how event information is remembered. Memory, 1-10.‏

Hegarty, M., & Kozhevnikov, M. (1999). Types of visual–spatial representations and mathematical problem solving. Journal of educational psychology, 91(4), 684.‏http://www.nmr.mgh.harvard.edu/mkozhevnlab/wp-content/uploads/pdfs/types_visual1999.pdf

Kozhevnikov, M., Kosslyn, S., and Shepard, J. Spatial versus object visualizers:  a new characterization of visual cognitive style. Memory and Cognition 2005, 33(4), 710-726.  http://nmr.mgh.harvard.edu/mkozhevnlab/wp-content/uploads/pdfs/spatial_versus2005.pdf

האם יש הבדלים בינאישיים ביכולת ליצור דימויים מנטלים?

זהו פוסט שלישי בסדרה של פוסטים על דימויים מנטלים.  

כדי להגיע לפוסט הראשון לחצו כאן, כדי להגיע לפוסט השני לחצו כאן. 

בשנת 2005, פנה מפקח בניה בפנסיה בן 65 לנוירולוג ADAM ZEMAN.  לאחר שעבר ניתוח פשוט (שהיה, למיטב הבנתי, צינתור בלב   coronary (angioplasty אותו אדם חש שהוא לא יכול עוד ליצור דימויים מנטלים.  ד"ר זהמן לא היה יכול למצוא שום תיאור של מצב כזה בספרות הרפואית.  הוא העביר לאדם סדרה של מבחנים.  מסתבר שלאותו אדם היה זיכרון טוב לגילו, והיו לו ביצועים טובים במגוון של מבחנים קוגניטיבים.  הבעיה היחידה שלו היתה חוסר יכולתו ליצור דימויים מנטלים. 

ד"ר זהמן וצוותו הראו לאותו אדם תמונות של אנשים מפורסמים וביקשו ממנו לזהות אותם.  הוא עשה זאת ללא קושי, ובעת שעשה זאת, פעלו במוחו אותם אזורים שפועלים במוחם של אנשים אחרים כאשר הם מבצעים עיבוד חזותי.  אולם כאשר אותו אדם קרא שמות של אנשים מפורסמים והתבקש ליצור דימוי חזותי של פניהם, הוא דיווח שאינו מצליח לעשות זאת, ובמוחו לא פעלו אזורי העיבוד החזותי, שפועלים כאשר אנשים אחרים יוצרים דימוי חזותי (אזורים דומים לאלה שפועלים בעת תפיסה חזותית).      

כלומר, מעבר לדיווח הסובייקטיבי של אותו אדם על אובדן היכולת ליצור דימוי מנטלי, החוקרים ראו שאזורים במוח שפועלים בעת יצירת דימוי מנטלי אכן אינם פועלים אצלו.  למרות זאת, אותו אדם היה מסוגל לבצע משימות שלכאורה דורשות יצירת דימוי מנטלי.  הוא היה יכול לומר, למשל, מה צבע העיניים של אנשים מפורסמים, או לומר לאילו אותיות באנגלית יש "זנבות" למטה (כמו שיש לg -  ול – (j.  ככל הנראה, הוא ביצע משימות אלה באופן אחר, ללא דימוי מנטלי.      

העיתונאי Carl Zimmer פרסם מחקר זה בניו יורק טיימז בשנת 2015.  בעקבות הפרסום, פנו אנשים נוספים לד"ר זהמן ודיווחו על חוויה דומה – שאין ביכלתם ליצור דימויים מנטלים.  חלק מהאנשים הללו גילו בפעם הראשונה שהם שונים מבחינה זו ממרבית האנשים האחרים. 

הנה עדות של אדם בשם Blake Ross מתוך דף הפייסבוק שלו (בתרגום שלי מאנגלית).  רוס הוא סופר ותוכניתן, והיה מנהל מוצר בפייסבוק ואחד המייסדים של פיירפוקס:

"אם אתם מבקשים ממני לדמיין חוף ים, אני חושב על ה"מושג" של חוף ים.  אני יודע שיש חול.  אני יודע שיש מים.  אני יודע שיש שמש, ואולי מציל.  אני יודע עובדות על חופי ים.  אני מזהה חוף ים כאשר אני רואה אותו, ואני יכול לעשות מניפולציות מילוליות במלה "חוף" עצמה". 

"אבל אני לא יכול לראות בעיני רוחי חופים בהם הייתי.  אין לי שום חוויה חזותית, שמיעתית, רגשית או חושית אחרת [של חוף ים].  אין לי יכולת ליצור שום סוג של דימוי חזותי של חוף ים, בין אם אני עוצם את עיני או פוקח אותן, בין אם אני קורא את המלה "חוף" בספר, או מתרכז ברעיון של "חוף" במשך שעות, ובין אם אני עומד על החוף עצמו". 

רוס מספר שהוא אינו זוכר חלומות בדרך כלל, ובחלומות המעטים שהוא זוכר אין מרכיב חזותי או חושי אחר.  הוא מתקשה לנווט ולהתמצא במרחב.  כשהוא קורא ספר, הוא מדלג על תיאורים, והוא מתקשה לזכור אירועים מעברו (לשלוף אפיזודות מזכרונו האוטוביוגרפי).     

נראה שאנשים שאינם יכולים ליצור דימויים מנטלים כלל (סינדרום שקיבל את השם APHANTASIA) נמצאים בקצה אחד של ספקטרום היכולת ליצירת דימויים מנטליים.  כבר  GALTON, החוקר המהולל בן המאה ה – 19, שהיה בן השאר אחד האבות של חקר המשכל, הבחין בהבדלים בין אישיים ביכולת ליצור דימויים מנטלים.  חוקרים בני זמננו  מיקדו הבדלים אלה בשלושה היבטים:

1.מידת החיות VIVDNESS של הדימוי. 

2. היכולת לשלוט בדימוי.  זו המידה בה האדם יכול לבצע מניפולציות בדימוי ולשנות אותו.  החל משינויים קטנים יחסית (דמיינו מכונית לבנה חונה ברחוב.  כעת דמיינו אותה בצבע אדום) דרך שינויים גדולים יותר (דמיינו את המכונית הפוכה) ויותר (דמיינו את המכונית נוסעת הפוכה ברחוב) ויותר (דמיינו חתול נוהג במכונית הנוסעת הפוכה ברחוב, ומילל.  לפתע המכונית מתהפכת, מתרוממת על גלגל אחד ומסתובבת על צירה) וכן הלאה.  היכולת לשלוט בדימוי היא גם היכולת להחזיק את הדימוי המנטלי במוחנו למשך זמן מה. 

3. סגנון העיבוד של הדימוי.  יש אנשים שיוצרים דימויים מפורטים של אובייקטים ולעומתם יש אנשים שיוצרים דימויים של יחסים בין אובייקטים במרחב (למשל, מפה מנטלית).  אנשים שנוטים ליצור דימויים של אובייקטים נוטים ליצור תמונות מנטליות סטטיות באופן יחסי, אך מפורטות ומלאות חיים.  אנשים הנוטים ליצור דימויים של יחסים בין אובייקטים במרחב נוטים ליצור דימויים שנמצאים בתנועה. 

את ההבדלים הללו (ביכולת הכללית ליצור דימוי מנטלי ובשלושה היבטים אלה) בודקים בדרך כלל באמצעות שאלונים.  ניתן למצוא שאלונים כאלה במאמר הזה למשל.

מה ההשלכות האפשריות של כל זה על תפקוד של ילד בבי"ס?  אני מקווה לכתוב על כך בפוסט הבא.

Zeman, A. Z., Della Sala, S., Torrens, L. A., Gountouna, V. E., McGonigle, D. J., & Logie, R. H. (2010). Loss of imagery phenomenology with intact visuo-spatial task performance: a case of 'blind imagination'. Neuropsychologia, 48, 145-155.  

D’Argembeau, A., & Van der Linden, M. (2006). Individual differences in the phenomenology of mental time travel: The effect of vivid visual imagery and emotion regulation strategies. Consciousness and cognition, 15(2), 342-350.‏  http://orbi.ulg.ac.be/bitstream/2268/2916/1/D'Argembeau_ConCog_2006.pdf

Woojin Lee, Ulrike Gretzel.  Individual Differences in Mental Imagery Ability: Implications for Online Media Consumption.    

http://www.rsm.nl/fileadmin/default/content/rsm2/attachments/pdf1/322a30aecc77aa04e0401bac4d012275

דימויים מנטלים – ממצאי מחקרים ומבחנים בהם אנו נעזרים בדימויים כאלה

זהו פוסט שני בנושא של דימויים מנטלים.  כדי להגיע לפוסט הראשון לחצו כאן. 

נראה, שדימויים מנטלים הם תופעות סובייקטיביות לגמרי.  האם ניתן לחקור אותם ולהוכיח את קיומם או לפחות את ההשפעות שלהם באופן אובייקטיבי?  אולי כן! 

ממצאי מחקרים על דימויים שמיעתיים

·         הציגו לנבדקים מספר צלילים מתוך נעימה מוכרת (שאין לה מלים, נעימות מתוך סרטים או נעימות קלאסיות).  הנבדקים התבקשו לשמוע באזני רוחם את המשך הנעימה עד למקום מסוים בה.  כשהגיעו למקום זה, הנבדקים לחצו על כפתור.  משך הזמן שחלף עד ללחיצה על הכפתור עלה ככל שהקטע שהנבדקים התבקשו לדמות היה ארוך יותר! 

·         הזמן שנדרש לומר פעמיים את רצף ה – א' – ב' ולדמות אמירה פעמיים של רצף ה – א'-ב' הוא זהה.

·         נבדקים התבקשו לומר מלים מסוימות ולדמות שהם אומרים מלים אחרות.  לאחר מכן הם התקשו להבחין בין המלים שהם אמרו לבין המלים שהם דימו שאמרו. 

·         כאשר העירו מבוגרים משנת REM, 13% מהם דיווחו שהופיע בחלומם דימוי שמיעתי לא ורבלי, ו – 94% מהם דיווחו שהם דיברו או שוחחו בחלומם.

ממצאי מחקרים על דימויים חזותיים

·         רוטציה מנטלית היא היכולת לסובב מנטלית ייצוגים של אובייקטים דו ותלת מימדיים.  יכולת זו עוזרת לנו לזהות אובייקטים שאנו רואים.  כפי שראינו בפוסט הקודם, במשימות כמו זו המופיעה למטה, האדם מתבקש להחליט איזה מארבעת הגירויים בצד ימין זהה לגירוי בצד שמאל.  אנחנו פותרים את המשימה בדרך כלל באמצעות ביצוע רוטציה מנטלית – סיבוב מנטלי של הגירויים בצד ימין עד שיחפפו (או לא יחפפו) את הגירוי בצד שמאל.

·         SHEPARD AND METZLER (1971) שהיו מחלוצי המחקר בתחום גילו שהזמן הנדרש להחליט אם גירוי המוצג ברוטציה תואם לגירוי מטרה נמצא ביחס לינארי למידת הרוטציה!  משמעות הדבר היא שאנו מסובבים את האובייקט בעיני רוחנו בקצב קבוע.   ככל שמידת הרוטציה (הזוית, המעלות) גדולה יותר, נדרש זמן רב יותר כדי לקבל את ההחלטה.  לא חשוב על איזה ציר האובייקט מסובב.  מה שקובע את זמן ההחלטה הוא גודל הסיבוב.  אפקט זה חל הן על רוטציות בשני מימדים והן על רוטציות בשלושה מימדים. 

·         גברים קצת יותר טובים במשימה זו מנשים.

·         היכולת מופיעה אצל תינוקות בנים בגיל 5 חדשים.  היא מגיעה לשיא אצל מבוגרים צעירים, ואז מתחילה לרדת.

דוגמאות של מבחנים מוכרים שהביצוע בהם יכול להסתייע על ידי יצירת דימויים מנטלים

כדי לפתור את המטריצה, אנחנו צריכים להניח בעיני רוחנו את הצורה האמצעית בכל שורה על הצורה השמאלית באותה שורה.  הפתרון (הצורה הימנית בכל שורה) הוא הקווים שאינם חופפים בשתי הצורות.  לכן התשובה היא צורה מס. 8.   הפעולה בה אנו מניחים בעיני רוחנו צורה על צורה ורואים בעיני רוחנו מה חופף ומה לא, היא פעולה של יצירת דימוי מנטלי ומניפולציה בו. 

זכירת אסוציאציה בין שני מושגים או זכירת רשימה של מלים – קיימות טכניקות שעושות שימוש בדימויים חזותיים כדי לזכור צמדי מושגים (למשל, אם אני רוצה לזכור את הצמד "עץ" ו"כוס" אני יכולה לדמיין עץ שגדלות עליו כוסות במקום פירות.  רצוי שהדימוי יהיה מופרך ומשעשע וכך נזכור אותו טוב יותר).  טכניקות דומות מסייעות לזכירת רשימות מלים (משתמשים, למשל, ברשימה של "מקומות" שנמצאים על מסלול מנטלי קבוע.  יוצרים דימוי חזותי המחבר בין כל מלה ל"מקום" שלה.  כאשר רוצים לשלוף את המלים "מטיילים" בעיני הרוח לאורך המסלול וכך שולפים את המלה מכל דימוי). 

שליפה של דגם או גירוי חזותי  - כדי לצייר דגם חזותי או גירוי חזותי אותו ראינו או העתקנו בעבר, אנשים רבים יוצרים לעצמם דימוי חזותי של הדגם ו"מעתיקים" אותו אל הדף.

פירוק פונטי – במשימות שונות של פירוק והרכבה של מלים לצלילים מהם הן מורכבות אנו משתמשים בדימוי שמיעתי.  למשל,  כדי לבחור מבין התמונות המופיעות למטה שתי תמונות של אובייקטים ששמותיהם מתחילים באותו צליל, ניצור דימוי מנטלי שמיעתי של שמות האובייקטים וננתח את הצליל הראשון.  זה יוביל אותנו לבחור בקרנף ובכוס, המתחילים שניהם בצליל K. 

אמנם נראה שדימויים מנטלים מסייעים לפתור מבחנים אלה, אך מחקרים מגלים שאנשים שמדווחים שהם מתקשים ליצור דימויים מנטלים מסוגלים לפתור מבחנים כאלה במידה לא פחותה של הצלחה, כנראה בדרכים אחרות. 

 

Hubbard, T. L. Auditory Imagery: Empirical Findings. Psychological Bulletin 2010 American Psychological Association 2010, Vol. 136, No. 2, 302–329. http://timothyhubbard.net/hubPB10.pdf

SHEPARD, R. N. & METZLER, J. Mental rotation of three-dimensional objects. Science, 1971.701-703.