לראות לעומת לדעת: תאוריית העיבוד המחזורי של התודעה

 

ביום אביב נעים בשנת 1137, הקדוש הנוצרי סנט ברנרד מקליירבו טייל לאורך החוף של אגם ז'נבה, כשהוא שקוע בתפילה ובמחשבה. בערב, כשחבריו דיברו על האגם הנהדר, הוא שאל בהפתעה: "איזה אגם?". נזכרתי בסיפור הזה, המדגים כיצד אנחנו לא מבחינים בדברים שאיננו מפנים אליהם קשב, כשקראתי על תאורית העיבוד המחזורי של התודעה (recurrent processing theory) של .Victor Lamme תיאוריה זו מבחינה בין שני מימדים של עיבוד מנטלי: עומק העיבוד וכיוון העיבוד.

St Bernard of Clairvaux

עומק העיבוד קשור למספר האזורים במוח שמופעלים על ידי פיסת מידע. ככל שמעורבים אזורים רבים יותר בעיבוד המידע כך העיבוד עמוק יותר. עומק העיבוד תלוי גם בקשב. כאשר מפנים קשב למידע, מעבדים אותו באופן עמוק יותר (ראו תרשים מתוך המאמר שפרטיו למטה). 

כיוון העיבוד קשור לשאלה האם המידע מעובד בכיוון אחד או בשני כיוונים. מידע שמעובד בכיוון אחד בא "מלמטה למעלה" ((FEED FORWARD. אנו מתחילים בעיבוד בסיסי של מרכיבי הגירויים שאנחנו שומעים, רואים וכו', הכולל תנועה, צבע וכיוון. המידע שהפקנו "עולה" במוח ועובר תהליכי עיבוד מורכבים יותר, למשל חיבור של חלקי הגירוי לשלם, והכנה של פעולה מוטורית בתגובה לגירוי (למשל הכנת התנועה שמניעה את מחבט הטניס כשהוא פוגע בכדור). מידע שמעובד בכיוון אחד, מלמטה למעלה, הוא תמיד לא מודע, גם אם הוא מעובד באופן עמוק, ואפילו משפיע על קבלת החלטות.

בהבנת מידע שמעובד בשני כיוונים מעורבים תהליכי ניבוי שיורדים "מלמעלה למטה". אנו מצפים שהגירוי שאנו מתחילים לתפוס יהיה אובייקט מסוים, וציפיות אלה עוזרות לנו לתפוס את אותו אובייקט. אנו מזהים גם אובייקטים מוסתרים חלקית או באיכות נמוכה או בתנאי תאורה לא טובים בגלל שאנו לא מסתמכים אך ורק על המידע שזורם מתהליכי התפיסה של הגירוי עצמו לעבר אזורים גבוהים במוח, אלא משלבים בין מידע זה לבין מידע קודם שיש לנו על הגירוי שגורם לסט ציפיות לגבי זהות הגירוי. כך קיים תהליך של משוב הדדי בין ציפיות שיורדות מלמעלה ותהליכי תפיסה שעולים מלמטה. הציפיות מתקנות את מה שאנו תופסים כאשר הגירוי באיכות נמוכה, ותהליכי התפיסה מתקנים את הציפיות במידה והגירוי שונה ממה שחשבנו שהוא, בתהליך מחזורי חוזר ונשנה.

על פי תאוריית העיבוד המחזורי של התודעה, התודעה מגיעה כאשר המוח מתחיל לשלב בין מידע שזורם מלמטה למעלה למידע שזורם מלמעלה למטה. התאוריה מאפשרת שתי רמות של תודעה. הרמה הראשונה היא "לראות" (או "לשמוע" וכו) – המוח משלב בין מידע שזורם בשני הכיוונים, המידע קיים בתודעה, אך עיבודו אינו עמוק ומתבצע באזורים תחומים במוח. ברמה זו הקשב עדיין אינו מופנה לאובייקט. כאן ההבדל מתאוריית התודעה של דהאן, עליה דיברנו בפוסט קודם. לדעת דהאן, אם העיבוד לא עמוק, כלומר לא מתבצע באזורים נרחבים במוח, אין תודעה כלל.

הרמה השנייה של תודעה היא "לדעת" – המוח משלב בין מידע שזורם בשני הכיוונים, עיבוד המידע עמוק ומתבצע באזורים רבים במוח, והקשב מופנה לאובייקט. בשלב זה זיכרון העבודה נכנס לתמונה ויכול לעבד את הגירוי.

ההבחנה הזו בין לראות לבין לדעת היא מעניינת מאד. אנחנו נתקלים בה כל הזמן בחיי היומיום באופן קונקרטי ופשוט. למשל, לפני כמה ימים חיפשתי שמרים במזווה, וחשבתי שאין, כאשר למעשה חבילת השמרים היתה הדבר הראשון שעמד מול עיני כשפתחתי את דלת המזווה. לא ראיתי את השמרים מכיוון שלא הפניתי אליהם קשב.

 אני תוהה עד כמה אפשר להסביר מצבים מורכבים יותר באמצעות התאוריה הזו. לשם כך נזכרתי בספרה המקורי והמעולה של מריה סמפל "איפה את, ברנדט?". הספר עוסק בשנינות ובהומור בנושאים כמו הגבול בין שפיות לאי שפיות נפשית, שייכות וחריגת בחברה, מתי אירוע חיים הופך לטראומה נפשית, תקינות פוליטית לגבי בריאות נפשית ועוד. אחת הדמויות בספר, אודרי גריפין, היא אמא אמריקנית טיפוסית שגרה בבית פרטי בפרבר של סיאטל ומעורבת בקהילת בית הספר של בנה קייל, שהוא בחור לא נחמד שמסתבך בסמים. בכל פעם שצוות ביה"ס מזמין את אודרי לפגישה לגבי קייל, היא מתחמקת בתואנות שונות, וכאשר היא נוכחת בפגישה כזו, היא מגנה על קייל בחירוף נפש ולא מצליחה לראות שום בעיה בהתנהגותו. אודרי ממשיכה כך במצב של לראות ולא לדעת, עד שאירוע מטלטל גורם לה להבין את המצב לאשורו.

במונחים של התאוריה, נדמה לי שכל עוד אודרי ראתה ולא ידעה, התהליכים "מלמעלה למטה" גברו על המידע שזרם "מלמטה למעלה" ודיכאו אותו. אודרי החזיקה בתאוריה שלה על קייל, ולא נתנה למציאות לבלבל אותה. האירוע המטלטל עורר תהליכים מחזוריים ששילבו בין המידע שהגיע מלמעלה למידע שהגיע מלמטה, ואיפשרו ידיעה. אולי זה מה שאנחנו עושים בטיפול, עוזרים לעורר את התהליך המחזורי הזה שמוביל ממצב תודעה של "לראות" למצב תודעה של "לדעת".

 

Mudrik, L., Boly, M., Dehaene, S., Fleming, S. M., Lamme, V., Seth, A., & Melloni, L. (2025). Unpacking the complexities of consciousness: Theories and reflections. Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 170, 106053.

מריה סמפל, איפה את ברנדט?

האיד המודע: מארק סולמס בחיבורים נוספים בין נוירופסיכולוגיה לפסיכואנליזה

 

 

Solms, M. (2013). The conscious id. Neuropsychoanalysis, 15(1), 5-19.https://doi.org/10.1080/15294145.2013.10773711

החיבורים בין ממצאים נוירופסיכולוגים לתאוריה פסיכואנליטית הם מרתקים, והם מעוררים לתחיה את רעיונותיו של פרויד.  מעניין ואף מדהים לראות שרעיונותיו והמשגותיו של פרויד עולים בקנה אחד, בשינויים קלים, עם ממצאים בחקר המוח.  הנה מאמר נוסף של מארק סולמס שיוצר חיבורים כאלה בזכות היותו נוירופסיכולוג ופסיכואנליטיקאי.  מאמר זה הוא חשוב, מעניין ביותר, גדוש ברעיונות ולא קל לקריאה.  שלא כחבריו הפסיכואנליטיקאים, מארק סולמס משתדל לכתוב ברור.  עם זאת, משפטיו לעתים ארוכים ומכילים מספר זוגות סוגריים, דבר שמקשה על הקריאה. 

במאמר זה הופך סולמס את המודל של פרויד למבנה הנפש על ראשו, וטוען שהאיד מודע והאגו לא מודע.  סולמס מתחיל בהבחנה בין שני היבטים של הדרך שבה הגוף מיוצג במוח:  הגוף החיצוני והגוף הפנימי.  הגוף החיצוני כולל את החלקים בקורטקס המוקצים לעיבוד תפקודים מוטורים וסנסורים של חלקים שונים בגוף.  זהו ה – cortical homunculus.  הגוף החיצוני הוא צורת העצמי שאדם תופס כאשר הוא מסתכל במראה ("זה הגוף שלי.  זה אני").  הגוף החיצוני מיוצג כאובייקט, באותה דרך בה מיוצגים אובייקטים חיצוניים אחרים (למשל, השולחן עליו אני כותבת). 

 

cortical homunculus

הגוף הפנימי כולל ייצוג של האיברים הפנימיים של הגוף.  היבט זה של הגוף כמעט ואינו מיוצג על פני הקורטקס, אלא עמוק יותר במוח.  הגוף הפנימי מתפקד בעיקר באופן אוטומטי, אבל הוא גם מעורר את הגוף החיצוני כדי לשרת את הצרכים החיוניים שלו. הגוף הפנימי לא נתפס כאובייקט אלא כסובייקט. הוא נחווה כרגשות.  רגשות הם מצבים של הסובייקט שיש להם ערך ביולוגי הקשור להישרדות ולרביה.  כאשר מצבנו הגופני מקדם הישרדות ורביה אנו מרגישים רגשות נעימים.  כאשר מצבנו הגופני אינו מקדם הישרדות ורביה (למשל, כאשר אנו רעבים) אנו מרגישים רגשות לא נעימים.

לדעת סולמס, הגוף החיצוני מקביל לאגו הפרוידיאני, והגוף הפנימי לאיד.  לגבי האגו פרויד כתב כך:  "האגו נובע מתחושות גופניות, ובעיקר מאלה שנובעות מפני השטח של הגוף.  ניתן להתייחס אליו כאל השלכה מנטלית של פני השטח של הגוף".  לפי פרויד, האגו נובע משרידי זיכרון של תפיסות.  העירור האסוציאטיבי של שרידי זיכרון אלה הוא התשתית לכל הקוגניציה.  לגבי האיד פרויד כתב כך: "האיד, מנותק מהעולם החיצון, הוא בעל עולם תפיסות של עצמו.  הוא מגלה בחדות גדולה תנודות במתח של הדחפים, ושינויים אלה הופכים למודעים כרגשות של עונג או חוסר עונג". כלומר, בתפיסה של פרויד, המבנים המנטלים תמיד קשורים לגוף.

סולמס טוען שהגוף הפנימי, הסובייקט, מזהה את עצמו עם הגוף החיצוני שלו בדרך דומה לזו בה ילד משליך את עצמו לדמות אנימציה בה הוא שולט במשחק מחשב.  היצוג במחשב מושקע במהירות בתחושת עצמי, למרות שהוא לא באמת העצמי.  ניתן לראות תהליך כזה גם ב"אשלית יד הגומי" (בתמונה, ובסרטון הזה).  https://www.youtube.com/watch?v=sxwn1w7MJvk

 

 

 אשלית יד הגומי

באשלית יד הגומי, הנבדק מסתיר את ידו ומביט ביד גומי.  הנסיין "מלטף" באמצעות שני מכחולים את יד הנבדק ואת יד הגומי באופן סימולטני (הנסיין אוחז מכחול בכל אחת מידיו ועובר בשני המכחולים באותו זמן, באותה תנועה ועל אותה אצבע של הנבדק -  ביד האמיתית וביד הגומי).  תוך מספר דקות הנבדק מרגיש שיד הגומי היא אמיתית: אם הנסיין ינסה להלום ביד הגומי בפטיש, הנבדק ירתע בבהלה.  כמו שקורה עם דמות במשחק מחשב, סובייקט התודעה של הנבדק מזהה את ידו עם יד הגומי.  סולמס טוען שהמשמעות היא שהעצמי הגופני הוא רעיון, הוא יצוג נלמד של העצמי. 

כאמור, סולמס מזהה את הגוף החיצוני עם האגו ואת הגוף הפנימי עם האיד.  על פי פרויד, האגו מודע בחלקו ואילו האיד לא מודע.  סולמס הופך תפיסה זו.  אחת הסיבות להיפוך היא שגם לילדים שנולדו ללא קורטקס (מצב שנקרא HYDRANENCEPHALY) יש תודעה.  סולמס טוען שהתודעה אינה מופקת בקורטקס אלא בגזע המוח.  התודעה אינה תפיסתית במהותה, אלא רגשית במהותה.  כך, התודעה לדעת סולמס מופקת באיד, והאגו הוא בבסיסו לא מודע.   האגו על פי פרויד הוא החלק המאורגן במבנה האישיות שכולל תפקודים ניהוליים, קוגניטיבים ותפיסתיים.  אך הרבה מהעיבוד התפיסתי והקוגניטיבי אינו דורש תודעה.  למשל, נהיגה, קריאת מלים, תפיסה ועיבוד של גירויים חזותיים ושמיעתיים נעשים באופן אוטומטי ואינם מחייבים תודעה.   

התפקודים המיוחסים לאגו הם תפקודים קורטיקלים ברובם.  אם האגו אינו מודע, האם הקורטקס אינו תורם לתודעה? לדעת סולמס, התרומה של הקורטקס לתודעה היא ביצירת מרחב ייצוג לזיכרון.  הקורטקס מייצב את האובייקטים של התפיסה ומאפשר לעבד אותם באופן מפורט.  הקורטקס הופך את המצבים החולפים של התודעה ל"מוצקים מנטלים" MENTAL SOLIDS, כלומר לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם.  הייצוגים הקורטיקלים הם לא מודעים כשלעצמם.  אבל כאשר התודעה מגיעה אליהם באמצעות הקשב (כלומר, כאשר מפנים אליהם קשב), הם הופכים ליצוגים מודעים שניתן לבצע בהם מניפולציות בזיכרון העבודה.  סולמס מזהה תהליך זה עם המושג הפרוידיאני "הצגת אובייקט". לפי פרויד, אובייקטים שנמצאים בתודעה ("מוצגים לתודעה") מקושרים למילים (למשל, אובייקט והמילה שמייצגת את השם שלו) שמסייעות לחשוב עליהם, ואילו אובייקטים שנמצאים בלא מודע נמצאים שם לבדם, ללא מילים Simanke , 2017) ). העירור של ייצוגים קורטיקלים באמצעות מנגנונים מחוללי תודעה בגזע המוח הופך את התודעה מרגשות לאובייקטים שניתן לחשוב עליהם. 

חשיבה היא תהליך איטי, ולכן היא מתאפשרת רק בזכות יכולתנו להחזיק ייצוגים במוקד הקשב (בזיכרון העבודה).  פרויד כינה תהליך זה "קתקסיס" CATHEXIS  .   קתקסיס היא השקעה רגשית – תהליך הקצאה של אנרגיה מנטלית או רגשית לאדם, אובייקט או רעיון.  החשיבה משתמשת ביצוג של האובייקט כדי להנחות התנהגות ("כדי להשיג את הדבר הזה שאני רוצה אני צריכה לעשות כך וכך").   עקרון המציאות של פרויד הוא היכולת של המיינד להעריך את המציאות של העולם החיצון ולפעול עליה בהתאם, בניגוד לפעולה על פי עקרון העונג.  התאוריה המקבילה בנוירופסיכולוגיה היא .PREDICTIVE CODING  על פי תאוריה זו, במוח קיים מודל של המציאות שעוזר לנו לדעת למה לצפות (מה אנחנו עומדים לראות, לשמוע, לחוות וכו') ומכוון את פעולותינו בעולם בהתאם לציפיות אלה.  אנחנו בודקים את המודל הזה כל הזמן ומתקנים אותו בהתאם למשוב המגיע מהחושים. מטרת המוח היא להפוך את המודל המנטלי לדומה ככל האפשר למציאות, כלומר להפחית "טעויות ניבוי" (מקרים בהם הציפיות שלנו לא תאמו את המציאות).  פער בין המודל המנטלי למציאות יוצר "אנרגיה חופשית" שמטרתו של המוח היא לצמצם אותה ככל האפשר.  גם פרויד מדבר על כך שהמטרה של תהליכי חשיבה שניוניים (לוגים, מודעים), הפועלים על פי עקרון המציאות, היא להמיר "אנרגיה חופשית" ב"אנרגיה קשורה" (BOUND ENERGY).   

על פי תאורית PREDICTIVE CODING, כל עוד לא קורה משהו בלתי צפוי, התהליכים המנטלים עובדים באופן אוטומטי.  הפתעה גורמת לפעולה בעולם ו/או ללמידה (שינוי המודל המנטלי כדי שיתאים טוב יותר למציאות).  ברגע שהמוח – או האגו -  הצליח ללמוד ולהגיע למצב של שליטה במטלה מנטלית, האלגוריתם לביצוע המטלה עובר אוטומטיזציה, והתודעה נסוגה ממנו (הוא הופך ללא מודע). לדעת סולמס, מנגנון ההדחקה עשוי להיות מצב בו התודעה נסוגה מוקדם מדי, והאלגוריתם ההתנהגותי עבר אוטומטיזציה מוקדמת, כאשר הוא עדיין אינו מתאים לגמרי למציאות.  כך, אוטומטיזציה מוקדמת לא מצליחה לצמצם את הפער בין המודל המנטלי למציאות (כלומר, את טעויות הניבוי).  טעויות הניבוי המתמשכות עם הרגש המתלווה אליהן, עשויות לגרום לכך שהחומר הקוגניטיבי המודחק יתעורר מחדש.  זוהי "חזרתו של המודחק", המנגנון הקלאסי של הנוירוזה. 

המטרה הטיפולית של הפסיכואנליזה היא להתיר דברים מודחקים – ובמונחים נוירופסיכולוגים – להפוך פרוצדורות אוטומטיות לידע דקלרטיבי אפיזודי, כדי לאפשר למידה מחודשת שתתאים למציאות באופן הולם יותר. 

 

 

Simanke, R. T. (2017). Meaning and object in Freud's theory of language. The International Journal of Psychoanalysis, 98(6), 1551-1576.

המודעות קשורה לרגשות ולא לקוגניציה

בתאריכים 3,4,5.11.19 יערך כנס בינלאומי בנושא מודעות CONSCIOUSNESS בבי"ח איכילוב.  הכנס בהשתתפות Prof. Mark Solms, Prof. Oliver Turnbull ו- Prof. Shaun Gallagher.

התכנית המלאה של הכנס, תקצירי ההרצאות ואופני ההרשמה זמינים כאן. דף האירוע בפייסבוק זמין כאן. 

הסתקרנתי לראות מהי דעתו של Prof. Mark Solms על סוגית המודעות.  הנה קישור להרצאה שלו, בנושא "למה ואיך נוצרת המודעות?"   

https://www.youtube.com/watch?v=F7WF5gzPG1k&t=1127s

מארק סולמס הוא פסיכואנליטיקאי ונוירופסיכולוג שעוסק במנגנונים המוחיים של חלימה, רגשות ומוטיוציה, ובמנגנונים פסיכולוגים של קונפבולציה (טעויות בזיכרון, ערבוב בין זכרונות ממקורות שונים או יחוס לא נכון של מקור הזיכרון) ואנוסוגנוזיה (חוסר מודעות של אדם למצבו הנפשי).  סולמס פרסם כ – 360 מאמרים (!) ומספר ספרים.

הגישה לחקר המודעות שסולמס מציג בהרצאה זו שונה מאד, למיטב הבנתי, מהגישה שמציגים חוקרים כמו Stanislas Dehaene.  על הגישה של דהאן כתבתי כאן.  בעוד דהאן ואחרים חוקרים את הקוגניציה כדי להגיע להבנה של המודעות, סולמס מציע לחקור את הרגשות. 

בתחילת ההרצאה מציג סולמס את ההבחנה שעושה הפילוסוף David Chalmers  בין "הבעיה הקלה של המודעות" לבין "הבעיה הקשה של המודעות".  הבעיה הקלה של המודעות היא כיצד המוח מעבד את נתוני החושים ושולט בהתנהגות.  לדעת צ'אלמרס בעיה זו פתירה – ככל שנחקור יותר את המוח נצליח להבין כיצד הדברים הללו נעשים.  הבעיה הקשה של המודעות היא כיצד נוצרת החוויה הסובייקטיבית.  למשל, אני רואה בקבוק העשוי מזכוכית ירוקה.  הבעיה הקלה של המודעות תהיה להסביר, למשל, כיצד אני יודעת שזה בקבוק וכיצד אני תופסת שצבעו ירוק, גם בתנאי תאורה שונים (בתוך הבית, בגינה) המשפיעים על הדרך בה אני תופסת את הצבע.  הבעיה הקשה תהיה להסביר איך נוצרת אצלי החוויה הסובייקטיבית של "ירוק".  איך מתוך יריות הנוירונים הפיסיות במוח שלי נוצרת תחושה סובייקטיבית.  בעצם, איך הגוף יוצר את הנפש.  צ'אלמרס טוען שיהיה קשה מאד לפתור את הבעיה הזו.  סוגיה נוספת היא למה בכלל התפתחה חוויה סובייקטיבית?  מה היא מוסיפה לנו ולמה אנחנו צריכים אותה?  למחשב אין חוויה סובייקטיבית אך הוא יכול לזהות את האובייקט הניצב על שולחני כ"בקבוק זכוכית ירוק".  

סולמס טוען שהקושי עליו מצביע צ'אלמרס נובע מכך שהוא מנסה להסביר את המודעות באמצעות הקוגניציה (תפיסה של בקבוק ירוק וחוויה סובייקטיבית של ירוק).  אך   תפקודים מנטלים רבים מאד מבוצעים באופן לא מודע.  הרבה מהקוגניציה לא דורשת מודעות.  אפילו החלטות שנדמה לנו שאנו מקבלים מתוך רצון חופשי הן לא תמיד כאלה.  דבר זה הודגם בניסויים בהם אדם מחליט מתי להזיז את אצבעו בעודו עובר סריקה מוחית.  מתוך התבוננות בסריקה המוחית הנסיין יכול לדעת שהנבדק עומד להזיז את אצבעו כ – 300 מילישניות לפני שהנבדק עצמו מודע לכך.  כלומר הנסיין יודע שההחלטה התקבלה לפני שהנבדק עצמו יודע שהוא החליט.  כך, קו זה של ניסויים הוביל לתהיה מדוע המודעות נחוצה בכלל. 

מחקר קוגניטיבי בתחום המודעות עוסק גם בנקודת המעבר בה גירוי הופך מלא מודע למודע.  כאשר מקרינים גירוי על מסך במהירות גבוהה מאד, האדם אינו מודע לכך שהוא ראה את הגירוי, אך הגירוי בכל זאת נקלט באופן לא מודע.  כאשר מאריכים בהדרגה את משך הזמן בו הגירוי מוקרן, בנקודה מסוימת האדם מודע לכך שהוא רואה את הגירוי.  קיים קו של מחקרים שעוסק בנקודת המעבר הזו מתפיסה לא מודעת לתפיסה מודעת.  זה הכיוון המחקרי בו עוסק Dehaene.

סולמס, לעומתו, חושב שכיוון מחקרי זה הוא לא מוצלח, מכיוון הקוגניציה והקורטקס אינן מודעות בעצם מהותן.  חיות שהסירו להן את הקורטקס וגם בני אדם שנולדו ללא קורטקס (יש מעטים כאלה) הם עדיין מודעים.   

פרויד כתב שהרגשות הם מודעים מעצם מהותם.  אין דבר כזה רגש לא מודע. לדעת סולמס, מכיוון שהרגשות הם מודעים, כשחוקרים את המודעות עדיף להתמקד ברגשות ולא בקוגניציה.  כדי להבין איך ולמה הופיעה המודעות צריך להבין איך ולמה הופיעו הרגשות.

הרגשות עוזרים לנו לשמור על הומאוסטזה והם מסמנים מצבים בהם חרגנו מהומאוסטזה.  צמא, רעב, קור, חום – מעוררים רגשות כדי שנעשה משהו כדי לתקן מצב זה ונשמור על החיים שלנו.  אם אנחנו מתרחקים מהמטרה (למשל, אם כשקר לנו אנחנו מתרחקים ממקור חום) אנחנו מרגישים רגש עוד יותר לא נעים.  אם אנו מתקרבים למטרה (למשל, מתקרבים למקור חום) אנחנו מרגישים רגש נעים יותר.  כלומר הרגשות עוזרים לנו לכוון את עצמנו למצב בו אנו מחזירים את ההומאוסטזה לגוף.  הרגשות אומרים לנו אם אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון או לא.  זה נכון גם לגבי רגשות גופניים בסיסיים וגם לגבי רגשות גבוהים יותר.  למרות שרגשות גבוהים יותר אינם מצילי חיים באופן ישיר, הם מתפקדים לפי אותם עקרונות.   

התפקיד של הקוגניציה הוא לאפשר לנו ללמוד מהנסיון ולהקטין הפתעות באמצעות ניבוי.  אנו נולדים עם מודל פנימי של האינטראקציה שלנו עם העולם.  המודל עוזר לנו לנבא מה יהיו התוצאות של מעשים שונים שאנו עושים. כל עוד הניבוי מצליח, התפקוד שלנו מבחינות רבות הוא אוטומטי ואנחנו לא זקוקים למודעות.  אני לא צריכה להיות מודעת לכל תנועה שאני עושה כאשר אני מוזגת משקה מהבקבוק הירוק לתוך כוס.  אני יודעת לנבא כמה להרים את הבקבוק, כמה לקרב אותו לכוס ובאיזו זוית להטות אותו.  כל עוד הניבוי מצליח הפעולה היא אוטומטית.  המודעות מתעוררת במצב של הפתעה.  מצבים כאלה מניעים אותנו לעדכן את המודל הפנימי שלנו (לא כדאי להציב את הבקבוק הירוק על שפת שולחן נמוך כי אז הכלב יכול לעבור שם ולהפיל את הבקבוק במכת זנב).  מצבים של הפתעה, בעיה, אי ודאות, מעוררים רגשות ולעתים מפרים הומאוסטזיס.   

לכן, לדעת סולמס, המודעות היא הדרך בה הרגשות עוזרים לנו לתקן טעויות ניבוי כדי שנוכל לספק את צרכינו בצורה טובה יותר. 

Is working memory consciousness?

SIGNATURES OF CONSCIOUSNESS

A Talk by Stanislas Dehaene [11.24.09]

https://www.edge.org/conversation/stanislas_dehaene-signatures-of-consciousness

On October 17, Edge organized a meeting at The Hotel Ritz in Paris to allow neuroscientist Stanislas Dehaene to present his new theory on how consciousness arises in the brain to a group of Parisian scientists and thinkers. The theory, based on Dehaene's past twelve years of brain-imaging research is called the global neuronal workspace.

Dehaene is a Professor at the Collège de France and Chair of Experimental Cognitive Psychology. His research focuses on the cerebral bases of specifically human cognitive functions such as language, calculation, and reasoning. His work centers on the cognitive neuropsychology of language and reading, and his main scientific contributions include the study of the organization of the cerebral system for number processing.

Consciousness is a difficult subject which is highly philosophical.  We assume consciousness is biological, a result of the brain's activity.  But how can the activity of a network of neurons in the brain give rise to a conscious experience?  We are far from answering this question.  Cognitive studies like Dehaene's give us modest insights that can inform our thinking about this subject.

At all times the brain is constantly bombarded with stimulation— and yet, we are only conscious of a very small part of it.  When you read this post you are probably in a room at home, at work or maybe in a coffee shop. You probably haven't noticed the color of the doorpost.  This information has been present on your retina, and you may have processed it to some level, but it had not become conscious. Dehaene talks about the differences between what happens in the brain before and after a stimulus becomes conscious.

If you flash words on a screen for a period of roughly 30 milliseconds, you see them perfectly. If, however, just after the word, you present another string of letters at the same location, you only see the string, not the word. This surprising invisibility occurs in a range of delays between the word and the consonant string (the mask) that are on the order of 50 milliseconds. If the delay is shorter than 50 milliseconds, you do not see the hidden word. It's a well-known perceptual phenomenon called masking. 

In the masking procedure, even when subjects claim to be unaware of the word and report that they cannot see any word at all, they still do better than chance on classification tasks like guessing if the word is the name of an animal or not, or if it's a word in the lexicon or not.  The brain can take a pattern of shapes on the retina, and successively turn it into a set of letters, recognize it as word, and access a certain meaning — all of that without any form of consciousness.

In a similar way, it's possible to flash a digit on a screen, and this digit is subliminal because it was masked. Now suppose you are asked, "Is it larger or smaller than five?"  You get two buttons, one for larger and one for smaller, and you are forced to respond.  Although you claim that you have not seen anything, and you have to force yourself to respond, you do much better than chance. You are typically around 60 percent correct, while pure chance would be 50 percent. So this is subliminal processing. Some information gets through, but not enough to trigger a global state of consciousness.

However, if you are given a task that involves two serial processing steps, you cannot do it. If you are asked to give the number plus two, you can do it — but if you are asked to compute the initial number plus two, and then decide if the result of that +2 operation is larger or smaller than five, you cannot do it. It's a strange result, because the initial experiments show that you possess a lot of information about this subliminal digit. If you just named it, you would have enough information to do so correctly, much better than chance alone would predict. However when you are engaged in a chain of processing, where you have to compute x+2, and then decide if the outcome is larger or smaller than five, there are two successive steps that make performance fall back down to chance. Presumably, this is because you haven't had access to the workspace system that allows you to execute this kind of serial mental rule.  Access to the global neuronal workspace requires consciousness.

The way Dehaene describes the global neuronal workspace reminds me of working memory, to which Dehaene explicitly refers: "When you are conscious of information… you can hold on to it essentially for as long as you wish. It is now in your working memory, and is now meta-stable. The claim is that conscious information is reverberating in your brain, and this reverberating state includes a self-stabilizing loop that keeps the information stable over a long duration. Think of repeating a telephone number. If you stop attending to it, you lose it. But as long as you attend to it, you can keep it in mind…Our model proposes that this is really one of the main functions of consciousness: to provide an internal space where you can perform thought experiments, as it were, in an isolated way, detached from the external world. You can select a stimulus that comes from the outside world, and then lock it into this internal global workspace. You may stop other inputs from getting in, and play with this mental representation in your mind for as long as you wish".

Dehaene used masking procedures like those described with subjects in an fMRI machine.  This machine is able to identify changes in blood flow in different areas in the brain. These changes inform us about the activity in these areas at a specific point in time. 

fMRI

Dehaene learned from such experiments that subliminal stimuli can create a small and quickly decaying P3 wave in the brain, whereas a very big and nonlinear increase in activation, leading to a large event-related potential, can be seen when the same stimuli cross the threshold and become conscious.  Prior to conscious ignition, processing is essentially modular, with several simultaneous activations occurring independently and in parallel. However, at the point where scientists begin to see conscious access, their records show a synchronization of many areas that begin to work together.  Dehaene thinks that we become aware of a stimulus when different areas in the brain share the products of the stimulus' processing with each other.  Synchronization is probably a signal for agreement between different brain areas. The areas begin to agree with each other. They converge onto a single mental object. The global neuronal workspace is needed for this sharing process to happen.

Coming soon – a fun 3D mystery story about the science of consciousness

https://www.consciousness3d.net/

Take a look at this site and watch the documentary promo and interviews.   It is all produced by Matt Faw, director, producer, animator, writer and by psychologist Dr. Bill Faw.

Consciousness defines us.  It shapes the world we live in.  It is the only way we know our selves.

Nonetheless, despite millenia of philosophizing about consciousness, and decades of studying it scientifically, no one has been able to explain how this subjective experience of self-in-the-world arises within the brain.  Until now.

We finally have an answer to one of the deepest mysteries of human existence.  This movie is about that answer.

This is a mystery story, that starts with what Consciousness seems to be, and then explores, via medical and experimental evidence, why that intuition cannot possibly be true.  Clues arise, which shape what Consciousness must actually be like.  And finally, we reveal the answer to Consciousness, and demonstrate how it solves all the mysteries.

We are not who we appear to be.  We are much much bigger.  There is so much more to the Self than we can ever experience in Consciousness.  But the only way we can reach beyond the apparent small-i self is first to recognize what Consciousness really is.  It's time to step outside the simulator, and take a look around..