האם אנחנו מסוגלים לשלוט על הזיכרון – ועל השכחה?

Keeping a Spotless Mind: The neuroscience of "motivated forgetting"

https://www.youtube.com/watch?v=NTQd--o61NQ

Prof. Michael Anderson

זוהי הרצאה מעניינת מאד של Prof. Michael Anderson.  פרופ' אנדרסון מציג את דבריו בהרצאה זו באופן ברור ובהיר ביותר. 

פרופ' אנדרסון עובד באוניברסיטת קיימברידג'.  הוא מאמין שזיכרון, כמו היבטים אחרים של קוגניציה והתנהגות, הוא דבר שניתן לשליטה וככזה הוא מציב בפנינו בעיות של שליטה.  אנדרסון חוקר את המנגנונים שבעזרתם אנשים מדכאים זכרונות לא רצויים.  הוא חוקר את התפקיד של מנגנונים פרונטלים של שליטה אינהיביטורית בתהליכי שכחה. 

הנה כמה דברים מעניינים שהוא אומר בהרצאתו (עם מעט תוספות שלי):

 האם שכחה היא דבר טוב או רע? 

כל אחד מאיתנו חווה תיסכול כאשר הוא לא מצליח לשלוף דברים שברור לו שהוא יודע, או כאשר הוא לא מצליח להיזכר בחוויה משמעותית מעברו עליה הוא שומע מאדם אחר. 

אבל יש יתרונות רבים לשכחה.  אנו נוטים לשכוח דברים שמעוררים בנו רגשות שליליים כמו פחד, בושה ואשמה.  אנחנו שוכחים כדי להיות מסוגלים לסלוח – לסלוח לעצמנו על דברים שעשינו שאנו רחוקים מלהיות גאים בהם, ולסלוח לאחרים.  אנו שוכחים דברים שמאיימים על הדימוי העצמי שלנו.  לעתים אנו שוכחים כשלונות (או לפחות זוכרים אותם באופן קהה, לא לפרטי פרטים, לא באותה עוצמה רגשית) כדי שיהיו לנו כוחות לשוב ולהתמודד במצבים דומים. 

איך אנחנו שוכחים?

מנגנון השכחה שמציע פרופ' אנדרסון בהרצאה זו קשור לשליטה אינהיביטורית.  אנחנו מכירים את המושג כחלק מהתפקודים הניהוליים.  אינהיביציה היא דיכוי תגובה חזקה ושגויה וביצוע תגובה חלשה ונכונה במקומה.  ככל שתפקוד מסויים הוא אוטומטי יותר, נצטרך להפעיל אינהיביציה חזקה יותר כדי לעצור אותו.  פרופ' אנדרסון נותן דוגמה של עציץ קקטוס שנופל ממקומו על שולחן.  התגובה האוטומטית שלנו תהיה לתפוס אותו, אבל עלולות להיות לכך השלכות לא נעימות...התגובה המועדפת והחלשה יותר תהיה להימנע מלתפוס אותו ולנקות אחר כך את הרצפה (בזהירות).   

זו דוגמה לאינהיביציה של תגובה מוטורית.   אנדרסון טוען ששליטה אינהיביטורית עוזרת לנו גם לשלוט בזיכרון, לשלוט במה שאנו שולפים מהזיכרון.  לעתים אנו רואים או שומעים גירוי שמעורר בנו אוטומטית זיכרון מסויים.  אך לא תמיד אנחנו מאפשרים לאותו זיכרון לעלות למודעות.  לעתים הזיכרון אינו רלוונטי למטרה שלנו באותו רגע, ולעתים הוא קשה רגשית.  אנחנו מסוגלים לעצור זכרונות כאלה ולא לחוות אותם.  כיצד?

 כדי לחקור זאת השתמשו אנדרסון וחבריו במודל פשוט של למידת זוגות מלים.  משתתפים בניסוי למדו זוגות של מלים אקראיות כמו "תמונה – מספריים"; "ידית – פרח"; "ארובה – כלב".  לאחר מכן הוצגה בפניהם המלה הראשונה מכל זוג, והם היו צריכים להגיב במלה השניה. 

בשלב השני של הניסוי חילקו החוקרים את זוגות המלים לשלוש קבוצות.

המלים הראשונות מכל זוג מלים בקבוצה הראשונה הוצגו בצבע ירוק.  על המלים הללו המשתתפים הגיבו באותו אופן כמו בשלב הראשון – אמרו את בן הזוג של כל מלה.  למשל, הם ראו את המלה "תמונה" והגיבו ב – "מספריים".

המלים הראשונות מכל זוג מלים בקבוצה השניה הוצגו בצבע אדום.  המשתתפים קיבלו הנחיה שכאשר הם רואים מלה אדומה, הם צריכים לעצור את המחשבות שלהם על בת הזוג של מלה זו ולא לתת לאותה מלה (בת הזוג) לעלות למודעות.   למשל, הם ראו את המלה "ידית" והתבקשו לא לחשוב על בת הזוג שלה.

 זוגות המלים בקבוצה השלישית לא הוצגו כלל בשלב זה.

בשלב השלישי – חזרו החוקרים על השלב הראשון.  הם הציגו את המלים הראשונות מכל זוגות המלים בכל שלוש הקבוצות, וביקשו מהמשתתפים לומר את המלה השניה של כל זוג. 

התברר, שאנשים זכרו הכי טוב את זוגות המלים הירוקות (כמו "תמונה – מספרים").  מלים אלה תורגלו בשני השלבים הקודמים.  אנשים זכרו פחות טוב את זוגות המלים שלא הוצגו כלל בשלב השני (כמו "ארובה – כלב").  אנשים זכרו הכי פחות טוב את זוגות המלים האדומות - זוגות המלים שאותן הם התבקשו לדכא (לא לאפשר למלה בת הזוג לעלות למודעות.  כמו הזוג "ידית – פרח"). 

זה אומר, שאנחנו יכולים ליצור שכחה כאשר אנו מנסים באופן מכוון לא לתת למידע מסויים להיכנס למודעות.  אנדרסון קורא לזה SUPPRESSION INDUCED FORGETTING – כלומר שכחה מונעת על ידי דיכוי.

משמעות הדבר היא, שלא כל הגירויים בהם אנו נתקלים, שמעוררים זיכרון מסוים, אכן יעוררו אותו או יחזקו אותו.  זה תלוי בעמדה הפנימית שלנו כלפי אותו זיכרון.  אם אנחנו לא רוצים לזכור, הגירויים הללו יכולים דווקא לעזור לנו לדכא את הזיכרון. 

אנדרסון וחבריו מצאו, שכאשר אנשים מדכאים זיכרון באופן פעיל (כמו במצב בו הם רואים מלה אדומה ומתבקשים לא לחשוב על בת הזוג שלה), יש ירידה משמעותית בפעילות של ההיפוקמפוס בשני הצדדים של המוח!  ניזכר, שההיפוקמפוס הוא אחד המבנים המוחיים החשובים ביותר עבור הזיכרון.  מידת הדיכוי שאנשים הפעילו על ההיפוקמפוס למראה מלה אדומה ניבאה את מידת השכחה של בת הזוג של אותה מלה בשלב השלישי של הניסוי. 

האם האינהיביציה פועלת באופן ספציפי רק על זכרונות לא נעימים אותם אנו רוצים לדכא, או באופן גלובלי יותר, כאשר יחד עם הזכרונות הלא נעימים היא מדכאת גם זכרונות נייטרלים ש"נמצאים במקרה בסביבה"?

מסתבר שהאינהיביציה היא בעלת אופי גלובלי.  אנדרסון אומר, שכשאנחנו מדכאים זיכרון לא רצוי, מתלווה אליו "צל אמנסטי".   כלומר, כשאנו נתקלים בגירוי שמעורר זיכרון לא רצוי, אנחנו מדכאים לא רק את הזיכרון הספציפי הזה, אלא גם אירועים לגמרי נייטרלים, לגמרי בלתי קשורים לאותו זיכרון, שקרו לפני ואחרי שנתקלנו באותו גירוי מעורר.  

 וכך גירויים שמעוררים זכרונות לא רצויים יכולים להפריע ללמידה של דברים אחרים לגמרי.

 

ואכן, לאחר טראומה יש לעתים תקופה של אבדן של זיכרון, גם של דברים שלא קשורים בכלל לטראומה.  בעבר חשבו שזה קשור לסטרס, הסחת דעת ואבדן שינה.  אנדרסון מוסיף סיבה רביעית – דיכוי של הזיכרון של האירוע הטראומטי שמשפיע גם על זכרונות אחרים. 

לא כולנו מצליחים לשלוט בזכרונות או לעשות אינהיביציה לזכרונות לא נעימים.  לילדים עד גיל עשר –שתים עשרה, לזקנים, לאנשים עם חרדה ודיכאון, לאנשים עם ADHD, PTSD ופגיעות מוח קשה יותר לעשות אינהיביציה כזו. 

תופעת הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי והקשר שלה לדיכאון ולטראומה

Williams, J. M. G., Barnhofer, T., Crane, C., Hermans, D., Raes, F., Watkins, E., & Dalgleish, T. (2007). Autobiographical Memory Specificity and Emotional Disorder. Psychological Bulletin, 133(1), 122-148.‏  http://citeseerx.ist.psu.edu/viewdoc/download?doi=10.1.1.721.1249&rep=rep1&type=pdf

מהו זיכרון אוטוביוגרפי כללי מדי OGM-OVERGENERAL AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY?

זו תופעה שבה כאשר אנשים מסוימים מקבלים מלות מפתח ומתבקשים לשלוף זכרונות אוטוביוגרפים הקשורים למלים אלה, הם מתקשים לשלוף זכרונות ספציפים (זכרונות של אירועים ספציפים שקרו בזמן מסוים ובמקום מסוים).  במקום זה הם נוטים לשלוף זכרונות קטגוריים, כלליים מדי -  זיכרונות המאגדים אירועים דומים רבים (למשל, "נהגתי לצאת עם הכלב לטיול בכל בוקר"). 

תופעה זו נמצאה לראשונה על ידי החוקרים Williams and Broadbent (1986) אצל פציינטים אובדניים.  מאוחר יותר היא נמצאה כמאפיין עקבי של פציינטים עם דיאגנוזה של דיכאון, דיכאון אחרי לידה וגם אצל אנשים עם רמות תת קליניות של דיכאון.  התופעה מופיעה גם אצל אנשים עם נטיה לרומינציה  RUMINATION (חשיבה פאסיבית וחזרתית על הסימפטומים של הדיכאון והסיבות והתוצאות האפשריות של הסימפטומים הללו.  למשל:  "מה עשיתי לא בסדר?", "למה אני לא יוצאת מזה?").   יש לציין שאצל אנשים עם הסטוריה של דיכאון השליפה מהזיכרון האוטוביוגרפי נוטה להישאר כללית מדי גם לאחר שאפיזודת הדיכאון חלפה.

תופעת הזיכרון הכללי מדי מאפיינת גם אנשים עם הסטוריה של טראומה, כמו פגיעה מינית, התעללות פיסית וגם תאונות דרכים, טראומת מלחמה, אבחנה של סרטן ועוד.   זיכרון כללי מדי מופיע אצל אנשים אלה למרות שהם לא מתבקשים לשלוף זכרונות הקשורים לטראומה שלהם, אלא זכרונות הקשורים במלות מפתח מסוימות.  זכרונות כלליים מדי לא מופיעים אצל כל האנשים שעברו טראומה, אלא מופיעים יותר אצל אנשים שהגיבו בתגובה פוסט טראומטית, ואצל אנשים שחוו טראומה בילדות.

תופעת הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי נבדקה בעיקר על ידי גירסאות שונות של מבחן שנקרא "מבחן הזיכרון האוטוביוגרפי" – AMT – AUTOBIOGRAPHICAL MEMORY TEST.  במבחן זה משתמשים בדרך כלל במלות מפתח המתייחסות למצב רגשי, למשל "נרגש",   "שמח", "רגוע", "משועמם", "חסר אונים", "בודד" וכן הלאה.  האדם העובר את המבחן מתבקש לשלוף אירוע ספציפי (שהתרחש בזמן ובמקום מסויים ושארך לא יותר מיום אחד) הקשור במלת המפתח הזו. 

אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה נוטים להגיב בזכרונות כלליים מדי הן למלות מפתח המתייחסות למצבים רגשיים חיוביים והן למלות מפתח המתייחסות למצבים רגשיים שליליים.  אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה נוטים להגיב בזכרונות כלליים מדי גם אם הגירויים אינם מלות מפתח אלא מצבים (למשל, "נסה להיזכר באירוע בו נעזרת בשכן כדי לפתור בעיה מסוימת"), הנחיה כללית ("שלוף כמה שיותר אפיזודות מהחיים שלך שאתה יכול תוך עשר דקות") או פעולות (למשל, "נסה להיזכר באירוע בו הלכת להופעה"). 

כיצד מסבירים החוקרים את הזיכרון האוטוביוגרפי הכללי מדי?

קיימים שלושה סוגים של הסברים:  עצירה מוקדמת מדי של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי, "לכידה" ובעיה בתפקודים הניהוליים.

עצירה מוקדמת מדי של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי  

ההסבר קשור למבנה הזיכרון האוטוביוגרפי.  על פי מודל CONWAY –PLEYDELL-PEARCE (2000), 

 הזיכרון האוטוביוגרפי הוא מבנה בעל שלוש רמות:

 ברמה הגבוהה ביותר קיימים ייצוגים של תקופות חיים עם נקודות התחלה וסיום ברורים (למשל,  לימודים בתיכון, צבא, התקופה בה גרתי בתל אביב וכו'). 

ברמת אמצע קיימים תיאורים של אירועים כלליים:  אירועים שחוזרים על עצמם (למשל, לנהוג לעבודה בבוקר) או אירועים יחידים (החופשה שלי בקוריאה).  האירועים מיוצגים ברמה זו כמעין סיכומים מומשגים ומופשטים יחסית של החוויה.

 ברמה הנמוכה ביותר קיים ידע על אירועים ספציפיים.  ברמה זו מיוצגים היבטים קונקרטים, חושיים ותפיסתיים של האירועים (דימויים מנטלים חזותיים, שמיעתיים, טקטילים וכו') של האירוע – איך נראתה הסביבה, מי היה נוכח באירוע, איך הרגשתי באירוע וכו'. 

כאשר אנו מקבלים מלת מפתח ומתבקשים להיזכר באירוע ספציפי הקשור למלה זו, אנו יוצרים אסוציאציות למלה שיהוו את הבסיס לחיפוש בזיכרון.  למשל למלה "רגוע" אני יכולה לחשוב על "הכלבה שלי ג'יין".  כעת אנו ניגשים לרמת הייצוג של תקופות חיים ("כשחייתי בתל אביב") או לרמת הייצוג של אירועים כלליים ("נהגתי לצאת איתה לטיולים") ומכאן אנחנו יורדים לרמת האירוע הספציפי ("יום אחד יצאנו לטיול ביער בן שמן והיא נבהלה מחזיר בר שהופיע לפתע על השביל).   

   

אצל אנשים פוסט טראומטים, חיפוש כזה בזיכרון עלול להוביל למקומות קשים רגשית.  למשל, בתגובה למלה "קיץ", אשה שעברה טראומה חשבה על חופשות קיץ ועל "ערבי קיץ חמים".  אז היא נזכרה בערב קיץ ספציפי, שבו למרות שהשעה היתה אחרי עשר בלילה, הטמפרטורה היתה עדיין נוחה, והיא ישבה בחוץ עם חברים ודיברה על הכלבה החדשה שלה.  ואז נזכרה שבאותו קיץ היא עברה תקיפה מינית כשהלכה לטייל עם הכלבה בפארק. 

כתוצאה מחוויות כאלה מתפתח אצל אנשים פוסט טראומטים ואצל אנשים דכאונים סגנון של הימנעות מזכרונות ספציפיים מדי.  קונווי ופליידל-פירס טוענים שאנשים אלה עוצרים את החיפוש שלהם בזיכרון ברמת המידע התיאורי הכללי, ונמנעים מלהגיע לרמת האירוע הספציפי.

"לכידה"

אנשים עם דיכאון ואנשים עם נטיה לרומינציה עלולים "להילכד" בחיפוש בייצוגים ברמת הביניים (ברמת האירועים הכלליים).  כשאנשים כאלה מקבלים, למשל, את מלת המפתח "שמח" הם יכולים לחשוב: "למה אני לא יכול להיות יותר שמח?".  מחשבות אלה "לוכדות" אותם ומונעות מהם לשלוף אירועים ספציפים מהזיכרון האוטוביוגרפי.   אנשים אלה ינועו לרוחב רמת הביניים של הזיכרון האוטוביוגרפי במקום לנוע כלפי מטה לרמה הספציפית ביותר.

תפקודים ניהוליים

חיפוש בזיכרון על פי מלת רמז דורש מאמץ, אסטרטגיה, שליטה ובקרה, כלומר תפקודים ניהוליים.  במהלך החיפוש האדם צריך לדכא (לעשות אינהיביציה של) ידע אוטוביוגרפי לא רלוונטי (וגם של מחשבות רומינטיביות שמפריעות לחיפוש אחר אירוע ספציפי). 

אצל אנשים דכאוניים ופוסט טראומטים יש ירידה במשאבי הקשב וביכולת השליטה הניהולית (בעיקר בהיבטים של יוזמה וניהול החיפוש ואינהיביציה של מידע לא רלוונטי במהלך החיפוש).

כך, עצירה מוקדמת מדי, המנעותית, של החיפוש בזיכרון האוטוביוגרפי, "לכידה" ברמת הביניים של הזיכרון האוטוביוגרפי וקשיים בשליטה ניהולית גורמים לתופעת הזיכרון הכללי מדי.  גורמים אלה גם עובדים ביחד ומשפיעים זה על זה ובכך מחריפים את הבעיה.   

זכרונות אוטוביוגרפים כלליים מדי עלולים להוביל להחלמה איטית מדיכאון או ממצבים טראומטים.  זכרונות כלליים מדי עלולים להוביל גם לקושי בפתרון בעיות, שכן הם מקשים עלינו להישען על נסיון העבר כדי להתמודד עם מצבים חדשים.

למרבה המזל, אימון של אנשים עם דיכאון או פוסט טראומה בשליפת זכרונות ספציפים גורם לשיפור במצב הרגשי ומונע התפתחות של אפיזודה חוזרת של דיכאון.   ניתן לעשות זאת, למשל, באמצעות יצירת רשימה של זכרונות ספציפים שהמטופל מעוניין לזכור.  כל זיכרון ברשימה מקושר באמצעות דימוי חזותי למיקום ספציפי בתוך "מסלול מנטלי".   האדם מטייל על פני המסלול המנטלי ושולף את הזכרונות הספציפים.  שימוש בטכניקה זו מונע התפתחות של דיכאון.    

דרך נוספת היא לאמן אנשים דכאוניים להתמקד בדימויים קונקרטים, שאינם ממוקדים בעצמי ושיש להם היבטים של עיבוד תפיסתי/דימוי מנטלי ("דמיין את הפנים של המונה ליזה", "דמיין טיפת גשם שיורדת על חלון").   אימון כזה משפיע על השליפה של זכרונות אוטוביוגרפים וגורם לכך שהם יהיו הרבה יותר ספציפים.   שליפה של זכרונות ספציפים מיטיבה עם מצב הדיכאון.

אחד המחברים של מאמר זה, ,Dalgleish מרחיב בנושא זה בראיון זה: 

https://www.youtube.com/watch?v=SOHshGw8WS0

Clinical depression and memory: Professor Tim Dalgleish