מה הקשר בין יצירתיות לאינטליגנציה?

Silvia, P. J. (2015). Intelligence and creativity are pretty similar after all. Educational Psychology Review, 27(4), 599-606.‏ 

עד לאחרונה, אינטליגנציה ויצירתיות נתפסו כיכולות שאינן קשורות באופן מהותי; כתחומים נפרדים.  לאחרונה משתנה תפיסה זו.  חוקרים חושבים כעת שאינטליגנציה ויצירתיות דומות יותר מכפי שנראה מלכתכילה.

Guilford הבחין בשנת 1967 בין תהליכים מנטלים מתכנסים convergent ומתפצלים divergent.  תהליכים מתכנסים ממקדים את החשיבה במטרה להגיע לתשובה אחת נכונה.  תהליכים מתפצלים מרחיבים את החשיבה ומובילים לאפשרויות רבות.  מרבית המבחנים המרכיבים מבחני המשכל בודקים תהליכים מתכנסים.  מבחני יצירתיות בדרך כלל בודקים תהליכים מתפצלים.  אחת הדרכים המקובלות לבדיקת יצירתיות היא לבקש מהנבדק לחשוב על כמה שיותר שימושים לאובייקט מסוים, למשל לבנה (למען הנוחות  נכנה מבחן מסוג זה "מבחן שימושים").  זו משימה שדורשת חשיבה מתפצלת, והיצירתיות מתבטאת בה ביכולת הפקה של שימושים מגוונים ומקוריים.  מבחני שטף מילולי (שטף סמנטי, שטף פונמי), הבודקים היבט מסוים של המשכל (שטף בשליפה מהזיכרון לטווח ארוך) הם יוצאי דופן בין מבחני המשכל בכך שגם הם בודקים הפקה מתפצלת. 

בשנות הששים של המאה העשרים התפרסמו מספר מחקרים שבדקו את הקשר בין משכל ליצירתיות ומצאו מתאם נמוך מאד ביניהם.  למשל, החוקרים Wallach and Kogan (1965) בדקו משכל ויצירתיות במדגם של 151 ילדים.  את היצירתיות הם בדקו באמצעות מבחן שימושים.  וואלאך וקוגן חשבו שתגובות יצירתיות הן תגובות ייחודיות – תגובות שאף אחד אחר במדגם לא נתן.  הם  צייננו את התגובות במבחן השימושים לפי שטף (כמות התגובות) ולפי ייחודיות (מספר התגובות הייחודיות).  במדד הייחודיות, הילדים קיבלו נקודה אחת לכל תגובה שהם נתנו שאף אחד אחר במדגם לא נתן ואפס נקודות לכל תגובה שגם מישהו אחר נתן.   

וואלאך וקוגן מצאו בדרך זו שתת מבחנים במבחני משכל נמצאים במתאם גבוה יותר זה עם זה מאשר עם מבחני יצירתיות, וגם להיפך.  המתאם הכללי בין משכל ליצירתיות היה 0.09.   גם במטא – אנליזה שחיברה Kim (2005) היא מצאה מתאם נמוך, של 0.17, בין משכל ליצירתיות.  כך התגבשה הדעה שמשכל ויצירתיות הם שני דברים נפרדים.  

אך בשיטת הציינון של וואלאך וקוגן יש בעיות:  ככל שהמדגם גדול יותר, כך הסיכוי לתת תגובה ייחודית יורד!  כלומר מידת היצירתיות של האדם תלויה בגודל המדגם!  ומשימת היצירתיות הופכת ל"קשה יותר" ככל שהמדגם גדול יותר!  בנוסף לכך, ככל שאנשים מפיקים תשובות רבות יותר במבחן השימושים, כך עולה הסיכוי שתהיה להם תשובה ייחודית.  בניתוח מחדש של הנתונים של וואלאך וקוגן, המתאם בין כמות התשובות לייחודיות שלהן היה 0.89.  כך, מדד הייחודיות לא היה שונה משמעותית ממדד השטף, מכמות התגובות. 

כתוצאה מבעיות אלה ואחרות, חוקרים מעדיפים כעת להשתמש בדירוגים סובייקטיבים של יצירתיות הנשפטים באמצעות הסכמה בין שופטים.  כאשר משתמשים בדירוגים כאלה מוצאים מתאם נמוך בין כמות התשובות לבין הייחודיות שלהן, ומתאם גבוה יותר מכפי שנמצא קודם בין ייחודיות התשובות ובין רמת המשכל הכללית.  גם שיפור בכלים הסטטיסטים שחל מאז שנות הששים גרם לכך שכאשר ניתחו מחדש את הנתונים של וואלאך וקוגן, המתאם בין משכל לבין יצירתיות עלה מ – 0.09 ל – 0.20. 

  

באופן ספציפי, החלו חוקרים לגלות שיצירתיות קשורה ליכולת הפלואידית ולתפקודים ניהוליים.  כאשר בדקו מהן האסטרטגיות הספונטניות בהן אנשים משתמשים כאשר הם פותרים משימות של חשיבה מתפצלת, גילו שאנשים שהשיבו תשובות טובות יותר השתמשו באסטרטגיות מופשטות (למשל, פירוק מנטלי של האובייקט וחשיבה על שימושים שונים בחלקים שלו).  כלומר, תהליך הפקת הרעיונות נמצא תחת שליטה קוגניטיבית.  אסטרטגיות שלא הניבו תשובות טובות היו פחות מופשטות (למשל, חזרה מנטלית על שם האובייקט שוב ושוב).  החוקרים סילביה וחבריו מצאו שמבחנים שבודקים את היכולת הפלואידית מנבאים היטב יצירתיות במבחן שימושים.  הם גילו, שההשפעה של היכולת הפלואידית על היצירתיות היתה תלויה ביכולת של הנבדקים לבצע SHIFT מנטלי ולהחליף קטגוריות של רעיונות במהלך ביצוע המשימה, כלומר, בתפקודים ניהוליים.    

היכולת הפלואידית מנבאת יצירתיות גם כאשר בודקים אותה לא באמצעות מבחן שימושים.  למשל, במחקר מסוים ביקשו מאנשים להפיק מטפורות יצירתיות כדי לתאר חוויה מסוימת, כמו איך זה לשבת בכיתה משעממת או איך זה לאכול אוכל מגעיל.  היכולת הפלואידית ניבאה את היצירתיות של המטפורות באופן חזק.  מחקרים אחרים השתמשו במשימת השלמת מטפורות:  נבדקים התבקשו להשלים מטפורות כמו "גמלים הם ___ המדבר" בדרכים יצירתיות. היכולת הפלואידית ניבאה את היצירתיות גם במשימה זו. 

גם יכולות CHC נוספות קשורות ליצירתיות.  קיים מתאם בין שטף בשליפה -  היכולת לשלוף ידע מהזיכרון באופן סלקטיבי ואסטרטגי, כפי שנמדד במבחני שטף מילולי  - לבין ביצוע במבחני יצירתיות.  מסתבר גם שהיקף הידע המגובש שיש לאדם והדרך בה הוא מארגן את הידע ומשלב בין תחומי ידע שונים קשורים מאד ליצירתיות.   חוקרים הצליחו להסביר כחצי מהשונות ביצירת מטפורות באמצעות היכולת הפלואידית, הידע המגובש ויכולת השליפה.   חוקרים מצאו השפעה של יכולת פלואידית וידע מגובש על הפקת הומור (במשימות בהן אנשים התבקשו לכתוב כותרות לקריקטורות, להשלים בדיחות עם סיומים מצחיקים, או לצייר ציורים משעשעים).      

כך, המבט המודרני על אינטליגנציה ויצירתיות רואה אותן כקשורות מאד:  אנשים שמצליחים טוב יותר במשימות של "משכל" כמו משימות פלואידיות, מצליחים בדרך כלל טוב יותר במשימות של "יצירתיות" (חשיבה מתפצלת). 

השילוב בין משכל ליצירתיות יכול לתרום לשני התחומים:  כאשר לא כוללים במשכל את היצירתיות, מתקבלת הסתכלות סטרילית על המשכל שמדגישה כיצד אנשים עונים בצורה נכונה ולא איך הם חושבים באופן גמיש, ביקורתי ומשחקי.  כאשר לא כוללים ביצירתיות את המשכל, מקבלים הסתכלות על יצירתיות שהופכת אותה לקפריזית ובלתי נשלטת במקום לתכונה שניתן לכוון ולטפח אותה.  הסתכלות רחבה על משכל תכלול משימות מתכנסות ומתפצלות ביחד עם מדדים של מוטיוציה ושל אישיות כמו תחומי עניין ופתיחות להתנסויות. 

למה אין מדדים ליצירתיות במבחני משכל?

Kaufman, J. C. (2015). Why Creativity Isn’t in IQ Tests, Why it Matters, and Why it Won’t Change Anytime Soon Probably. Journal of Intelligence, 3(3), 59-72.‏

http://www.mdpi.com/2079-3200/3/3/59/htm

מאמר אליו הפנה קאוין מקגרו בבלוג שלו IQ'S CORNER. 

מאמר מלהיב ומלא חזון בעיני.   

ג'יימס קאופמן הוא בנם של נאדין ואלאן קאופמן, חוקרי משכל ומפתחי מבחן   KABC.  הוא פרופ' לפסיכולוגיה חינוכית, חוקר משכל ויצירתיות. 

אני חושבת שניתן להתרשם בתמונה זו מדמיונו החזותי הרב לאביו.

קאופמן שואל מדוע מבחני המשכל אינם כוללים מבחנים שמודדים יצירתיות. 

מבחני הפקה מתפצלת הם המדדים הותיקים והמקובלים ביותר ליצירתיות.  במבחנים אלה מבקשים מהילד לציין כמה שיותר שימושים שונים לחפץ מסוים, למשל עפרון.  בגירסה אחרת ניתן לשאול שאלה כמו:  מה היה יכול לקרות לו אנשים היו יכולים לעוף?   ולבקש מהילד לתת כמה שיותר תרחישים אפשריים למצב זה.  את תשובותיו של הילד בודקים באמצעות שלושה מדדים:  שטף (היכולת להפיק רעיונות רבים), גמישות (היכולת להפיק רעיונות מגוונים, שונים מאד זה מזה) ומקוריות (היכולת להפיק רעיונות נדירים ובלתי רגילים).

קאופמן מציע מדד נוסף ליצירתיות:  Consensual Assessment Technique  - טכניקת הערכה מוסכמת.  בשיטה זו, תוצרים יצירתיים של הילד (למשל, חיבור שהוא כתב או ציורים שהוא צייר) נשפטים מבחינת היצירתיות המופגנת בהם על ידי מומחים בתחום.  קאופמן כותב, שמומחים כאלה נוטים להסכים ביניהם במידה רבה ביותר על מידת היצירתיות של אדם ספציפי.  קאופמן טוען שפסיכולוגים יכולים אף הם לפתח לעצמם מיומנות בשיפוט מידת היצירתיות של הילד על פי תוצריו. 

שיטה חדשנית נוספת שקאופמן מזכיר להערכת יצירתיות היא באמצעות משחקי וידאו כמו זה שפיתחה Valerie Shute.   SHUTE וחבריה יצרו משחק וידאו בשם PHYSICS PLAYGROUND  שנועד ללמד את הילד מספר חוקי פיסיקה.  במשחק, הילד צריך לעזור לכדור ירוק להגיע לבלון אדום באמצעות ציור אובייקט על המסך.  האובייקט המצויר "מתעורר לחיים" ויוצר אינטראקציות עם אובייקטים אחרים במשחק.  במשחק רמות שונות של קושי וההתקדמות בו בהחלט דורשת יצירתיות.  SHUTE  וחבריה גילו במחקר עם 165 ילדי בי"ס יסודי, שלאחר כארבע שעות משחק הילדים התקדמו באופן משמעותי בידע שלהם בפיסיקה.     תוך כדי משחק SHUTE וחבריה יכולים לבחון לא רק את התקדמותו של הילד בפיסיקה, אלא גם את מידת היצירתיות שלו, באמצעות מדדים של שטף, גמישות ומקוריות, הומור ואסתטיקה של הפתרונות שהילד מצייר. 

במודל ה- CHC יצירתיות היא חלק מאחסון ושליפה לטווח ארוך, למרות שאינטואיטיבית היא מתאימה גם להיות שייכת ליכולת הפלואידית.  אחסון ושליפה לטווח ארוך מכיל שתי יכולות ביניים (מתחת ליכולת הרחבה ומעל ליכולות הצרות): יעילות בלמידה ושטף בשליפה.  שטף בשליפה הוא הקצב בו ניתן לשלוף מידע שמאוחסן בזיכרון ארוך הטווח.  שלושת מדדי היצירתיות (שטף, גמישות ומקוריות) כלולים בשטף בשליפה.   

במודל ה – PASS,יצירתיות שייכת, לדעת קאופמן, למרכיב התכנון.  אבל, קאופמן כותב, מבחנים שבודקים תכנון לא בודקים יצירתיות.  מרכיב התכנון בתאורית ה – PASS הוא מרכיב של תפקודים ניהוליים בעיקר (וכן יכולת פלואידית).  למרות שאין ספק שיש לו תפקיד ביצירתיות, נראה לי שלמרכיב העיבוד הסימולטני יכול להיות תפקיד לא פחות חשוב ביצירתיות, כפי שניתן לראות בשתי השקופיות הללו מתוך המצגת שהכנתי על תאורית ה – PASS (לחצו להגדלה):

גם במודל הטריארכי של סטרנברג לאינטליגנציה מצליחה יש מקום של כבוד ליצירתיות.  אנשים בעלי אינטליגנציה מצליחה גבוהה מסתגלים, מעצבים ובוחרים סביבות באמצעות מציאת איזון בשימוש שהם עושים ביכולות אנליטיות, יצירתיות ופרקטיות. לדעת סטרנברג, הצלחה בחיים דורשת מהאדם בין השאר ליצור רעיונות ולשכנע אנשים אחרים בערכם.  אולם מתוך ארבעת מדדי היצירתיות שסטרנברג פיתח במבחן המשכל שלו,  אני מתרשמת ששלושה בודקים בעיקר יכולת פלואידית.   הרביעי (כתיבת חיבור) יכול להיות מדד טוב ליצירתיות.

אם יצירתיות קיימת מבחינה תיאורטית במודלים של משכל, וקיימים בשוק מבחנים שבודקים יצירתיות, לפחות באמצעות הפקה מתפצלת, למה אנחנו לא רואים מבחנים כאלה במבחני המשכל?  התשובה של קאופמן מעציבה:  לדעתו הסיבה שלא נעשית עבודה לפיתוח מבחנים מסוג זה היא העדר תעוזה ומוכנות לקחת סיכונים אצל החברות שמפתחות מבחני משכל. 

קיימת לדעתי סיבה אפשרית נוספת:  ציינון לא חד משמעי.  קל מאד לציינן שטף, אך כדי לציינן גמישות ומקוריות צריך לפתח מחוון עם קריטריונים עקרוניים לציינון (כמו במבחן אוצר מלים במבחני וכסלר, למשל).  מחוון כזה לעולם לא "מכסה" את כל התשובות שילד יכול לתת, ותמיד משאיר פתח גדול לשיקול דעתו של הפסיכולוג.  מבחינה זו ציינון של מבחנים עם מחוון פחות מדויק מציינון של מבחנים בהם התשובות הן חד משמעיות.  ייתכן שזה מסביר את הרתיעה של חברות שמפתחות מבחני משכל מלכלול מבחני יצירתיות בבטריות המשכל.

כתבתי כאן רק על מקצת הרעיונות המופיעים במאמר מעניין זה.  

חלימה בהקיץ ומחשבות נודדות - והקשר שלהם לתפקודים קוגניטיביים ולמצב הרוח

Smallwood, J., & Schooler, J. W. (2015). The science of mind wandering: empirically navigating the stream of consciousness. Annual review of psychology, 66, 487-518.‏

https://labs.psych.ucsb.edu/schooler/jonathan/sites/labs.psych.ucsb.edu.schooler.jonathan/files/biblio/annurev-psych-010814-015331.pdf

אנו מבלים בין 25% ל  - 50% משעות העירות שלנו במחשבות שאינן קשורות לכאן ולעכשיו או למה שאנו עוסקים בו באותו רגע.   מדוע מתרחשת החלימה בהקיץ?  מה משמעותה?  מה היא מאפשרת?

כאשר אנו חולמים בהקיץ, או כאשר מחשבתנו נודדת, הקשב שלנו מוסט מזרם החשיבה הנוכחי (ובדרך כלל גם ממשימה חיצונית) לתוכן מנטלי שמיוצר בתוכנו ולא על ידי הסביבה.  לעתים קרובות המחשבות שמופיעות כאשר מחשבתנו נודדת אינן קשורות לגירויים החיצוניים עמן אנו באים במגע באותו רגע. 

ניתן לחקור חלימה בהקיץ במספר דרכים:

באמצעות תשאול:  שואלים את הנבדק מדי פעם, באופן רנדומלי, על תוכן החוויה שלו או על המחשבות שהוא חושב באותו רגע.   

באמצעות דיווח עצמי:  מבקשים מהנבדק לדווח כאשר הוא "תופס את עצמו" חולם בהקיץ.  שילוב של שתי השיטות הללו מאפשר להעריך את היכולת של אנשים להיות מודעים למחשבותיהם.

באמצעות רטרוספקציה: שואלים את הנבדק בתום משימה מתי במהלך המשימה הוא חלם בהקיץ.  בשיטה זו לא מפריעים לזרימה הטבעית של המשימה. 

בשיטה פתוחה – בתום משימה, מבקשים מהנבדק לתאר מה הוא חווה במהלך ביצוע המשימה. 

באמצעות השיטה הפתוחה גילו, ש – 48% מהמחשבות שעלו בזמן חלימה בהקיץ עסקו בעתיד, 29% עסקו בהווה, 12% עסקו בעבר ו – 11% לא היו ממוקמות בזמן כלשהו.  מחקרים הראו שדיספוריה קשורה עם יותר חלימה בהקיץ.  רמות גבוהות יותר של מצב רוח רע קשורות לחלימה בהקיץ על העבר.  חלימה בהקיץ על העתיד נוטה לשפר את מצב הרוח.

מחקר על היכולת של אנשים להבחין בחלימה בהקיץ על בן זוג רומנטי לשעבר אודותיו הם מנסים לא לחשוב גילה, שאנשים "נתפסו" (באמצעות שיטת התשאול) שוב ושוב כשהם חולמים בהקיץ על בן הזוג לשעבר לפני שהם הבחינו בזאת בעצמם.  הרצון להיות שוב עם אותו בן זוג היה קשור לסיכוי גבוה יותר לחלום עליו בהקיץ ולסיכוי מופחת להיות מודעים לחלימה בהקיץ זו.

בעת ביצוע משימות שונות, אנו מפנים את הקשב לגירוי ולאופנות החושית הרלוונטית ונותנים להם עדיפות על פני גירויים ואופנויות חושיות פחות רלוונטיים.   משערים, שכאשר אנו חולמים בהקיץ, אנו עושים אינהיביציה לעיבוד מידע תפיסתי חיצוני שאינו קשור לרצף המחשבות שמקבל עדיפות באותו רגע.  ייתכן, שאינהיביציה זו היא תוצר של משאבי הקשב המוגבלים שלא יכולים להיות מופנים פנימה והחוצה באופן בו זמני.    

אנשים בעלי שליטה ניהולית טובה יכולים להגביל את כמות המחשבות הנודדות שאינן קשורות למשימה כאשר דרישות המשימה גבוהות.  קיים מתאם שלילי בין תדירות המחשבות הנודדות לבין יכולת השליטה הניהולית במהלך משימות של זיכרון עבודה, קשב מתמשך וקריאה.  אנשים עם שליטה קוגניטיבית טובה נוטים לאפשר למחשבתם לנדוד כאשר הם מבצעים משימות שאינן דורשות משאבי קשב רבים.  כאשר דרישות המשימה נמוכות, השליטה הניהולית מפנה את משאבי הקשב שהתפנו לחלימה בהקיץ.  כלומר, מומחיות בשליטה בקשב באה לידי ביטוי ביכולת לשנות את הקצאת משאבי הקשב למקורות פנימיים (חלימה בהקיץ) או למקורות חיצוניים, בהתאם לדרישות הסביבה. 

הנטיה של אנשים לחלום בהקיץ במהלך משימות של זיכרון עבודה ומבחני משכל ניבאה את ציון ה – SAT שלהם.  (ככל שנטו יותר לחלום בהקיץ בעת ביצוע המשימות כך ציון ה – SAT היה נמוך יותר).  היכולת להימנע מחלימה בהקיץ בעודנו עוסקים במשימה שדורשת משאבי קשב היא מרכיב חשוב של היכולת האינטלקטואלית הכללית. 

חלימה בהקיץ פוגעת בתפקודים קוגניטיביים שונים וביניהם הבנת הנקרא, ומגבירה סיכון לתאונות דרכים.   אימון ב – MINDFULNESS הפחית באופן משמעותי את החלימה בהקיץ בעת קריאה ובעת ביצוע משימות של זיכרון עבודה, ועזר לשיפור הביצוע במשימות אלה.  (MINDFULNESS – מצב מנטלי שבו אנו ממקדים את הקשב בנסיבות ההווה (במה שקורה עכשיו)).

אימון בבקרה על החשיבה יכול לעזור בהפחתת חלימה בהקיץ בזמנים לא מתאימים.  חוקרים חושבים שה – MINDFULNESS עוזר מכיוון שהוא מעודד אנשים לשים לב לתכני החשיבה שלהם, כלומר לבצע בקרה.  גם שילוב של מבחני זיכרון במהלך הרצאה הפחית חלימה בהקיץ ושיפר את היכולת לזכור את תכני ההרצאה. 

חלימה בהקיץ קשורה ליצירתיות:  ביקשו מסופרים וממדענים לדווח בכל ערב, במשך שבועיים, על רעיונות יצירתיים שעלו להם במהלך היום ולציין את הסיטואציה בה הם עלו.  מעל  40% מהרעיונות היצירתיים הופיעו כאשר הם עסקו בפעילות שלא היתה קשורה לעבודה (לי זה קורה הרבה במהלך מקלחת), או חשבו על משהו שלא היה קשור לנושא.  במחקר אחר נמצא קשר בין הנטיה של אנשים לחלימה בהקיץ לבין הביצועים שלהם במבחן של חשיבה מתפצלת (למצוא כמה שיותר שימושים בחפץ מסוים; מבחן שבודק יצירתיות וממופה לאחסון ושליפה לטווח ארוך). 

ייתכן שהחלימה בהקיץ מספקת הפסקות מנטליות בעת ביצוע משימות כדי לאפשר מנוחה או להפיג שיעמום במשימות קשות.  בעת ביצוע משימות שגרתיות ולא מסובכות מתרחשת יותר חלימה בהקיץ   (למשל, טייסים דיווחו על יותר חלימה בהקיץ בעת טיסה שגרתית שלא היו בה אירועים מיוחדים לעומת בעת טיסה שהיה בה קושי).  כאשר אותם טייסים תפקדו כטייסי משנה, תדירות החלימה בהקיץ שלהם הוכפלה לעומת תדירותה כאשר הם היו בתפקיד טייסים ראשיים. 

עוד על התאוריה הדואלית של החשיבה

Intelligence and the Cognitive Unconscious. Scott Barry Kaufman

http://www.scottbarrykaufman.com/wp-content/uploads/2011/06/Kaufman-2011.pdf

 מאמר/ פרק מעניין מאד שכתב סקוט בארי קאופמן על התאוריה הדואלית של החשיבה, שהוא אחד

 ממפתחיה.  התאוריה הזו מעניינת מאד בגלל המבט שלה על המשכל.  היא מעוררת מחשבה לגבי מה אנו כפסיכולוגים בודקים ומה אנו לא בודקים כאשר אנו מאבחנים ילדים.

התאוריה מושתתת על הבחנה בין שני סוגי תהליכי עיבוד או מערכות.  ריכזתי בטבלה למטה מאפיינים של 

שתי המערכות.  

המידע בטבלה נותן לנו תמונה ראשונית על מהותן של מערכות אלה:

תהליכים/מערכת מסוג  2 / ב / B	תהליכים/מערכת מסוג 1 / א / A
עיבוד מידע איטי	עיבוד מידע מהיר
יכולה להפוך ייצוגים של משימות לנטולי הקשר, להכליל מעבר להקשר הספציפי.	מושפעת מהקשר
חשיבה מופשטת ומטא-חשיבה (יכולת לחשוב על החשיבה)	קונקרטית
מערכת חדשה מבחינה אבולוציונית.  נמצאת רק אצל בני אדם.	מושפעת מביולוגיה.  מערכת שנמצאת גם אצל חיות.  מערכת קדומה מבחינה אבולוציונית.
משתמשת במידע כדי לשנות התנהגות ולתכנן לעתיד.	מושפעת מנסיון העבר.
	עוזרת בהטמעה של ידע וגירויים חדשים לתוך מבני ידע קיימים.
נכנסת לפעולה כאשר חשיבה בערוצים הקיימים לא נותנת פתרון, וכאשר נדרשת חשיבה חדשה.  יכולה לעשות אינהיביציה למערכת מסוג 1.  כוללת תפקודים ניהוליים (שינוי התנהגות בהתאם למשוב, אינהיביציה קוגניטיבית וגמישות מנטלית).	"ברירת המחדל" של החשיבה  - חשיבה במבנים ובערוצים קיימים.
מוגבלת על ידי זיכרון העבודה ומהירות העיבוד.  דורשת מאמץ והשקעה של קשב.	אינה מוגבלת על ידי זיכרון העבודה ומהירות העיבוד, אינה דורשת מאמץ או השקעה של קשב.
נמצאת במתאם עם רמת המשכל הפסיכומטרית הנמדדת.  הבדלים בינאישיים במערכת 2 קשורים להבדלים בינאישיים ברמת המשכל הכללית.	אינה נמצאת במתאם עם רמת המשכל הפסיכומטרית.
נפגעת יותר ממערכת 1 בזיקנה.
הגיונית.  נכנסת לפעולה כאשר האינטואיציות נוגדות את ההגיון.	אינטואיטיבית
נשלטת	ספונטנית
מודעת	לא מודעת (יכולה גם להיות מודעת, כמו למשל בעת חלימה בהקיץ)
מבוססת כללים	אסוציאטיבית
מערכת אחת מרכזית.	סט של מערכות אוטונומיות שחלקן מולדות וחלקן נרכשות באמצעות תירגול.  קשור למודולות ספציפיות לעיבוד מידע, כמו תפיסה של מרחב תלת מימדי, הבנת תחביר, קידוד פונולוגי, ו – THEORY OF MIND
אקספליציטית	אימפליציטית

 המודל מניח ששתי המערכות עובדות ביחד בדרך כלל בהרמוניה ומתוך אינטראקציה מתמדת, אם כי לעתים הן מתחרות זו בזו.  שני סוגי התהליכים תורמים ביחד להתנהגות אינטליגנטית.  מצבים שונים של קבלת החלטות ישענו על אסטרטגיות שונות על פני הרצף שבין אינטואיציה טהורה וניתוח רציונלי קר.  התאוריה הדואלית אינה מציבה אף אחת משתי המערכות כחשובה יותר מהשניה.  מה שחשוב זו היכולת לעבור בגמישות בין אופני קוגניציה בהתאם לדרישות המשימה. 

התהליכים הנשלטים נשענים גם על תהליכים אוטומטים, למשל תהליכים קשב סלקטיבי.  התהליכים הנשלטים יכולים לעשות אינהיביציה לתהליכים האוטומטים, כאשר זה נדרש.  התהליכים האוטומטים מספקים תוכן לתהליכי העיבוד המודעים.

יש טענה, שהחלטות על עניינים פשוטים יחסית (למשל, על איזו שאלה לבחור להשיב במבחן בהתבסס על הידע שיש לי) נעשות טוב יותר באמצעות חשיבה מסוג מערכת 2, בעוד שהחלטות על דברים מורכבים (היכן לגור, עם מי להתחתן, באיזו קריירה לבחור, וגם התמודדות במצבים חברתיים יומיומיים) נעשות טוב יותר באמצעות מערכת 1.    

בהיבט אחר, מומחים רוכשים ידע שמאפשר להם לקבל החלטות מהירות , אינטואיטיביות ויעילות (מערכת 1), בעוד שמתחילים באותו תחום צריכים להישען יותר על חשיבה מאומצת ומכוונת (מערכת 2). 

יש הבדלים בין אנשים ביכולת ובנטיה לעסוק בתהליכי חשיבה מסוג 1 או מסוג 2.  מכיוון שהיכולות הקוגניטיביות אינן סטטיות אלא משתנות במהלך החיים, ככל שאדם עוסק יותר בצורת חשיבה מסוימת, כך 

הוא יפתח יותר כישורים בסוג חשיבה זה, ואז גם ירצה יותר לעסוק בזה.  

יצירתיות ואינהיביציה לטנטית (סמויה) – חשוב בחיי היומיום להבחין באופן אוטומטי בין גירויים רלוונטים 

לבלתי רלוונטים למה שאנו עוסקים בו, ולא לאפשר למידע לא רלוונטי להיכנס למודעות שלנו.  זו היכולת לבצע אינהיביציה סמויה.   מסתבר, שדווקא כאשר אדם יכול לחסום פחות טוב אסוציאציות וגירויים חיצוניים שמסיחים את דעתו בעת ביצוע המשימה, כלומר כאשר האינהיביציה הלטנטית שלו מופחתת,  יש לו סיכוי רב יותר לתפוס וליצור קישורים שאחרים לא רואים.  היכולת הזו, בשילוב עם רמת משכל גבוהה, יכולה להוביל להישגים יצירתיים.  למיטב הבנתי, מדובר כאן על יכולת מופחתת לבצע באמצעות מערכת 2 אינהיביציה על מערכת 1.

התהליך היצירתי מתחיל בחשיבה מודעת על בעיה, לאחר מכן עבודה לא מודעת, ולאחר מכן, אם יש תובנה, שלב נוסף של עבודה מודעת.  כלומר, הוא מערב את שתי המערכות. 

Scott Barry Kaufman - creativity and the brain

 הרצאה מעניינת של הפסיכולוג הקוגניטיבי סקוט בארי קאופמן על יצירתיות והמוח

An interesting lecture by cognitive psychologist Scott Barry Kaufman about creativity and the brain

https://www.youtube.com/watch?v=zpWLZntADdI

וכאן סיפורו האישי המרגש ומעורר ההשראה של קאופמן, שלמד בחינוך המיוחד עד כיתה ט' – עד שאחת המורות ראתה אותו והאמינה בו.  קאופמן חזר לחינוך הרגיל והחל את דרכו להיות חוקר בתחום היצירתיות. 

And here is  Kaufman's  moving and inspiring  personal story.  He studied in special education until in 9^th grade one of the teachers saw him and believed in him.  He returned to a regular classroom and began his journey to be a creativity scholar.

https://www.youtube.com/watch?v=HQ6fW_GDEpA